אור הישר (זבחים) קיד

דף נ"ט ע"א מזבח העולה וגו' מזבח בפתח אהל מועד ולא כיור בפתח אה"מ היכן היה נותנו כו'. ע' מה שהאריכו בביאור ברייתא זו דריה"ג הראב"ד בפירושו לתו"כ ויקרא נדבה סוף פרשה ד' ובהתוה"מ שם סי' מ"ד

שם ראב"י אומר צפונה שיהא צפון פנוי מכלום, פי' דאיהו מפרש צפונה דקרא אצפונה דעזרה ולא על צפון המזבח, כדכ' הראב"ד בפירושו לתו"כ ויקרא נדבה ריש פרק ז', וע' מש"כ שם הגאון בעל התוה"מ בסימנים מ"ד ס"ז פ"ו

שם אמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין מקרא הוא בידנו ושכחנוהו כו', ונלע"ד דלהכי נצטער רב על ששכח מקור הדין מן המקרא, לפ"מ דאיהו לגרמיה ס"ל בע"ח אינן נדחין כדאמרינן בסוגיין, א"כ לאחר תיקון המזבח היו צריכין לחזור להיתירן, כיון דאין האיסור מצד עצמן רק מפני פגימת המזבח, והשתא לאחר תיקונו הרי בטל גורם האיסור, והכי אמרינן בירושלמי יבמות פ"א ה"א כל דבר שהוא בא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האיסור ודבר שאינו בא מחמת הגורם האיסור במקומו ע"ש, ולפ"ז רב דפסלינהו לכל הקדשים שנשחטו שם אפילו לאחר תיקון המזבח, בע"כ שאינו ע"פ שיטתו, אלא ממה ששמע הדין מן הכתוב, ואחרי ששכח המקרא שפיר היה מקום לו להצטער

שם כי סליק רב כהנא אשכחיה לר"ש ברבי כו', התוס' במנחות כ"ד ריש ע"א הוכיחו מהכא, דכמה פעמים עלה רב כהנא לארץ ישראל, וע"ע בתוס' גיטין פ"ד ובב"ק קי"ז ע"ב, ולולא דבריהם היה נלע"ד עפמש"כ התוס' בקידושין ד"ח ע"א ובכ"מ דתרי רב כהנא הוו, וע' בתשובות באר שבע סי' י"א, א"כ י"ל דהך דהכא רב כהנא אחר הוה

שם וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, כ"ה גרסת רש"י בחולין י"ז סוף ע"ב, ובחידושי הרשב"א שם גריס ולא כשהוא פגום

שם רב סבר בעלי חיים אינן נדחין ור' יוחנן סבר בע"ח נדחין, עמש"כ בחידושי לעיל דף י"ב ולמעילה י"ב ולתמורה כ"ו

שם נהרס הא איזקין להו כו', ע' שעה"מ פ"ב ה"ו מאיסורי מזבח

שם מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו. וה"ה אימורין כמש"כ התוס' לקמן ס"א ע"א

שם דברים ככתבן דברי ר' יהודא, ע' בתוס' לקמן פ"ז ע"א ובמנחות נ"ז ע"ב דיה כבש ובמש"כ בחידושי לקמן ד"ס ע"א

רש"י דיה כשהוא שלם והאי עליו בגינו ובשבילו קאמר ע"כ, דוגמא לזה הוא לשון הש"ס לקמן ד"ס ע"א, וע"ש רש"י ד"ה בגינו וברש"י חולין י"ז סוף ע"ב ובר"ן שם

רש"י ד"ה אזקין. ופשיטא דפסולין דגבי מומין קתני להו בבכורות כו', ע' ע"ב תוד"ה הא ובטו"א לר"ה ד"י ע"א ובמש"כ בחידושי לתמורה כ"ח ע"ב

רש"י ד"ה דברים. לר' יהודא הכי משמע קרא כי מזבח אבנים אשר תחת מזבח הנחשת קטן היה, ע"ל ד"ס ע"א רש"י ד"ה ה"ק ומש"כ בחידושי שם

תוד"ה פנוי. והני צורך שחיטה נינהו ע"כ, וכ"כ הר"ש משאנ"ץ בפ' ויקרא נדבה ריש פרק ז'

תוד"ה שיהא. דראב"י ס"ל הכא כוליה מזבח בדרום קאי כו', ע' תוס' יומא י"ז ע"א ובתוספתא זבחים רפ"ו ורפ"ז ובמפרשים שם

תוד"ה וכי. אע"ג דלעיל דרשינן עליו ממש כו' ע"כ, לפ"ז שלש מחלוקת בביאור דוזבחת עליו, תנאי דמתניתין סברי עליו ממש, ולפי דרשה דהכא האי עליו בגינו ובשבילו כשהוא שלם, דומיא דואכלוה מצות אצל המזבח דלקמן ד"ס ע"א, ולפ"ד המכילתא ס"פ יתרו נדרש האי עליו אצלו כמו ועליו מטה מנשה, וע"ש בפירש"י ובהתוה"מ

תוד"ה עד. אבל הכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע דכו"ע לא הוי דחוי ע"כ, האי לתקן המזבח שכתבו התוס', כוונתם לבנות המזבח, שזה הוא דחוי מעיקרו, ובאופן כזה שתיקון הדחוי הוא בידו היינו לבנותו, בזה גם ר' יוחנן ס"ל דלא הוי דחוי, והא דס"ל לר' יוחנן אחד זה ואחד זה פסולין, הוא רק בנראין ונדחין, שאז גם התיקון אינו מועיל, ומה מקום לסברא דבידו לתקן, האם יהיה עדיף מהתיקון גופיה, ובהכרח דסברת בידו אליבא דר"י הוא רק בנבנה המזבח, שקודם בניינו היו הקדשים דחויין מעיקרא, ולזה מועיל מה דבידו לבנותו, כן הוא כוונת התוס'

ועפ"ז נראה ג"כ ליישב דברי הרמב"ם בפ"ג הכ"ד מפסוה"מ, שכ' וז"ל הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבין אותן שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי, והק' בלח"מ תיפוק ליה מטעמא דאמר בהלכה הקודמת דבעלי חיים אינם נדחים, וע"ש מה שנדחק בזה, ולכאורה קשה יותר על הרמב"ם, דהכא פסק דדיחוי מעיקרו אינו דיחוי, ובפ"ד ה"ד מק"פ פסק כמשנה דפסחים צ"ז ע"ב במפריש נקבה לפסחו דדייק שם בגמרא ש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי כדהביאו התוס' הכא, וע"ש בכ"מ ולח"מ, אולם לפמש"כ ניחא דהרמב"ם הבין ג"כ כמש"כ התוס', דדיחוי מעיקרא דנבנה המזבח ל"ד לדיחוי מעיקרו דמפריש נקבה לפסחו, דהתם אין בידו לתקן, משא"כ הכא בידו לבנותו, והשתא אם הרמב"ם היה נותן טעם הדבר שאין בע"ח נדחים, או לא היה כותב האי דינא כלל והוה סמכינן על שיטתו דס"ל אין בע"ח נדחין, אז היה המובן בדעת הרמב"ם דגם דין הקרבת הקדשים על המזבח הנבנה שכשרים אחרי בנין המזבח, הוא רק לרב דס"ל בע"ח אין נדחין, אבל לא אליבא דר' יוחנן, להכי פלגינהו הרמב"ם לשתי הלכות פסוקות נפרדות, וכתב מתחילה שקדשים חיים שהיו בעזרה כשנפגם המזבח לא נפסלו, אלא