אור הישר (זבחים) קיג

תקנתא דירידה, רק היל"ל ישחטנה ויפשיטנה וינתחנה, אלא דמשנה דהתם ס"ל כהמכילתא ס"פ יתרו ומובא ברש"י עה"ת שם וזבחת עליו אצלו כמו ועליו מטה מנשה או אינו אלא עליו ממש ת"ל הבשר והדם על מזבח ה"א ואין שחיטה בראש המזבח ע"ש, הרי דתנא דמכילתא ודאי פליג על ר' יוסי ועל ר"י ב"ר יהודא דמשנתינו כמש"כ שם בהתוה"מ, ולפ"ז י"ל דמשנה דלקמן פ"ד ס"ל כהמכילתא, ושפיר תנא תרד

בא"ד מדאורייתא שוחט לכתחילה כדדרשינן מוזבחת עליו ושמא הא דנקט דיעבד מדרבנן שמא תרביץ גללים ע"כ, וראיתי במנ"ח קונטרס קומץ מנחה מצוה קל"ב שהביא להקשות, לפ"מ דחזינן דהש"ס יליף לענין קרבנות מעקידה כמבואר בפ' לא היו כופתין דף ל"א דמעקידין יד ורגל כיצחק בן אברהם וכן בשחיטה שהיא בתלוש ובסכין מדכתיב ויקח את המאכלת כדלקמן צ"ז ע"ב, א"כ אמאי לא נילף נמי בסוגיין דשחיטת קדק"ד כשרין בראש המזבח מעקידה דכתיב וישם אותו על המזבח ממעל לעצים, וכן מאי קמבע"ל במנחות כ"ו ע"ב אי על העצים דוקא נילף מעקידה דכתיב בהדיא ממעל לעצים, וע"ש מה שנדחק בזה

ולכאורה טפי ה"ל להקשות לפ"ד המכילתא דדרשי וזבחת עליו אצלו כמו ועליו מטה מנשה כדהבאתי בחידושי לעיל בסמוך, וכן מהא דתנן לקמן פ"ד ע"א עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד, ואברהם העלהו לראש המזבח לכתחילה, ובע"כ דהתם עיקר ציווי השי"ת היה והעלהו שם לעולה, וכמאחז"ל המובא ברש"י בקרא דאל תשלח ידך וז"ל א"ל הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו אסקתיה אחתיה ע"ש, ואף שאאע"ה חשב שאח"כ הוא מצווה לשוחטו ג"כ, בכ"ז הרגיש דמצוה ראשונה עליו לקיים כפי שיצא מפי השי"ת והיא מצות ההעלאה על העצים, ואין ללמוד מזה לשאר קרבנות, דהתם כל הצווי מהשי"ת היתה רק ההעלאה ולא השחיטה, כדדרשינן בתענית ד"ד ע"א ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם, משא"כ בקרבנות שעצם המצוה היא השחיטה, וממילא גם הש"ס הכא לא מצי למילף מעקידה, דהשי"ת פקד עליו בעיקר ההעלאה, שלא רצה בשחיטה רק בנסיון, ואאע"ה היה מוכרח לקיים בדיוק ציווי השי"ת

ובכלל מחלקת קדומה היא אי למדין מקודם מתן תורה, והארכתי בזה בחידושי לחולין דט"ז ודפ"ה, ולפ"ז י"ל דלא גמרינן מקודם מ"ת רק דברים שלא נאמרו לאחר מ"ת, כמו שחיטה בתלוש ובסכין ועקידת יד ורגל, משא"כ אם נמצא בקרא מפורש אחרי שניתנה תורה לישראל, בודאי לא ילפינן מקודם מ"ת, וכדהקשה רב יוסף ביומא כ"ח ע"ב ואנן מאברהם ניקום ונגמר, ורבא דאהדר ליה תנא גמר מאברהם, הוא ג"כ בזריזין מקדימין למצות, דלא אשכחן אלא באברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר, אבל עצם דין מילה שהוא דוקא ביום, זה יליף התם מדכתיב וביום השמיני ימול, וע' שבת קל"ה סוף ע"א וברש"י ד"ה דורות הראשונים ובירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, והדברים עתיקים

ובמנחות כ"ו ע"ב דחזקיה בעי אם סידר המערכה על סידור האברים, ג"כ אין מקום להקשות דנילף מעקידה דכתיב ממעל לעצים, דהתם נמי בעי למגמר מקראי דלאחר הדיבור, רק דבקראי גופייהו נולד לו ספק, דבחד קרא כתיב על העצים, ובאידך כתיב על המזבח, ומשו"ה בעי אי על העצים דוקא, ואפשר נמי דאידך קרא אתא לגלויי אקרא קמא, דאי בעי הכי עביד ואי בעי הכי עביד, ולמילף מעקידה בהכרעה על הכתובים דלאחר מ"ת נמי לא מצי, דהתם עצם המצוה על אברהם היתה העלאת יצחק על המזבח כשהוא חי כנ"ל, ואין לזה שום שייכות עם סידור אברים של קרבנות למערכה

תוד"ה משוך. וא"ת הכא משמע דלא מקרי לפני ה' אלא במערב כו', ע"ל ס"ג ע"ב תוד"ה מה ובמנחות ס"א ע"א תוד"ה אבל ושם י"ט ע"ב רש"י ד"ה יכול במערב ובתוס' שם ובהתוה"מ פ' צו סי' כ"ו ובתורה אור שם, וע"ע בכ"מ פ"ט ה"ו ממעה"ק

ע"ב ר' יוסי אומר זה סימן כל הניטל בפנים לינתן בחוץ כו', ע' תוספתא יומא פ"ג ובירושלמי שם פ"ה ה"ו ובתו"כ אחרי פרק ג' ובמפרש לתמיד כ"ט ע"א

והא דר' יוסי קאמר בלשון, זה סימן, אשכחן כה"ג בהוריות י"ג ע"ב דר' יוסי יהיב סימנא, אבל י"ל נמי דהתם ר' יוסי לא אמר אלא שתים ולא שלש, וסתמא דהש"ס מסיק עלה וסימניך קמיצה ע"ש, כדאשכחן כה"ג בב"ב קמ"ז ע"א וביבמות ד"י ע"א ובחולין ס"ב ע"ב ובנדה מ"ה ע"ב, והוא עפ"מ שאחז"ל בשבת ק"ד ע"א סמ"ך עי"ן סימניות עשה בתורה כו', וע' ברש"י עירובין נ"ד ע"ב ד"ה סימנין

שם אילימא שירים בהדיא כתיב בהו אל יסוד מזבח העולה כו', ע"ל נ"א ע"א תוד"ה אשר ובמש"כ בחידושי שם

שם ר' יהודא אומר מזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה כו', ע' בפי' הראב"ד לתו"כ ויקרא ריש פרק ז' ובהתוה"מ שם סי' פ"ו

שם משום דר' יהודא שמענא ליה ממוצע בהדיא, ע' תוס' יומא ט"ז ד"ה הא מני

רש"י ד"ה ורב שרביא. לר' יוסי סתמא דהוא ר' יוסי בן חלפתא, וכן פירש"י בב"ק ד"ע ריש ע"ב והרשב"ם בב"ב נ"ו ע"ב, וכדבריהם מוכרח במעילה י"ז ע"ב, וע' מכות ד"ו ע"ב ובשבת קכ"א ע"א ובשילהי יומא וע"ע בסוטה ל"ד ע"א ובסנהדרין ד"פ ע"א וברש"י שבת קט"ו ע"א ובבכורות כ"ו ע"א

תוד"ה ר' יוסי היא וא"ת מי מצית מוקמית לה לסדר תמיד כר' יוסי כו', ע' יומא מ"ה ע"א תוד"ה ר' יוסי

תוד"ה הא. וא"ת דמשמע הכא דמאן דל"ל כוליה מזבח בצפון קאי כו', ע' בר"ש משאנ"ץ לתו"כ ויקרא נדבה סוף פרשה ד'.