אור הישר (זבחים) קח

ולאמר דסוגיין קאי אליבא דר' יהודא במשנה דנזיר, לימא דלהכי כתיבן עולה חטאת ושלמים בחד קרא לאקשינהו להדדי ולאמר דאם גילח על כל אחד מהן יצא, דבלא"ה צ"ל הכי, דאל"כ בשלמא לר' יהודא ילפינן חטאת משלמים, ולר"א ילפינן שלמים מחטאת, והשתא אכתי אליבא דתרווייהו מנלן דאם גילח על עולה יצא, ובע"כ משום דכולהו כתיבן בחד קרא, ולפ"ז ל"ל לרש"י לפרש כלל הי מינייהו עיקר והי מינייהו אתא בילפותא, וע' ברמב"ם ומפרשים פ"ח ה"ב מנזירות, וצ"ע כעת

רש"י דיה קדשים קלים אין מועלין בהן, ע"ל בסוגיין רש"י ד"ה קדשי קדשים ובדף נ"ג ע"ב במשנה רש"י ד"ה העולה ובתוד"ה קדק"ד ובמש"כ בחידושי שם

תוד"ה מה חטאת בצפון. אותה דמה למעלה כו', ע' לקמן בסמוך תוד"ה מה חטאת אינה נאכלת ולעיל נ"ב ע"ב תוד"ה אותה ונ"ג ע"ב תוד"ה מה

תוד"ה שאם. תימה דצריך קרא בנזיר דמשלח שערו תחת הדוד של חטאת תיפוק ליה מהך היקשא, ולולא דברי התוס' היה נלע"ד דללמוד מהיקש נופל רק היכא דליכא קרא המנגד להילפותא, משא"כ הכא דבפירוש כתיב ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים, ואיך יבא ההיקש לבטל מקרא מלא, ולאמר דמשלח תחת הדוד של חטאת, משו"ה מצאו חז"ל בנזיר מ"ה ע"ב למילף, דוקא מהאי קרא גופיה דכתיב זבח השלמים, דהאי זבח מיותר, ובע"כ אתא לרבות זבח חטאת של נזיר טהור, וזבח אשם של נזיר טמא, דאם שלחו שערם תחת הדוד שלהם ג"כ יצאו, הרי דבמקום דכתיב שלמים, שם גופה גלי קרא דכשרה גם בשל חטאת, משא"כ אי לא הוה כתב זבח, רק תיבת שלמים, איך היה מקום לאמר דההיקש יבטל קרא דשלמים דכתיב בהדיא, וצ"ע כעת

ע"ב במאי קא מיפלגי ת"ק סבר כו', בילקוט ויקרא רמז ת"ס נשתנה גרסת הש"ס דבסוגיין, וע' בתו"כ ויקרא נדבה פרק י"ז ובראב"ד שם ובהתוה"מ סי' קס"ד

שם שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין, פירש"י לקמן ס"א ע"א דשלמים דוקא קאמר משום דכתיב בהו פתח אה"מ ולא יליף שאר קדשים מינייהו, וע"ש תוד"ה קודם ובתוס' נ"ט ע"ב סד"ה עד ובמנחות צ"ה ע"א תוד"ה מר ובר"ש משאנ"ץ לתו"כ ויקרא נדבה סוף פרשה ד' ובת' מקום שמואל סי' ס"ב

שם שנאמר ושחטו פתח אהל מועד כו', ע' בהתוה"מ ויקרא סי' כ"ד

שם בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול, וכ' בשטמ"ק וז"ל וא"ת תיפוק ליה דנשחטו קודם התמיד של שחר ואמרינן מנין שלא יהא דבר קודם תמיד של שחר ת"ל העולה עולה ראשונה וי"ל דהיינו למצוה אבל פסול ליכא ע"כ והיא קושית התוס' בכ"מ בש"ס שרמזו עליהם בד"ה שלמים ואחד מן התירוצים שתירצו בזה ועמש"כ בחידושי שם

והנה בנוב"י מ"ק חאה"ע סי' ע"ז הביא קושיא בשם גאון אחד דאי אמרינן הני כהני שלוחי דידן נינהו איך כשרין הקרבנות שהביאן קודם תמיד של שחר או אחר תמיד של בין הערבים הרי אין שליחות לד"ע, והגאון נוב"י ז"ל דחה לדבריו בשתי ידים וז"ל אני תמה כו' עד כאן לא קאמרו התוס' שכשר אלא אליבא דאמת דשלוחי דרחמנא נינהו אבל איך יפשוט בגמרא האיבעיא מדברי התוס' זה דבר שאין לו שחר ע"כ

ולע"ד בלתי מובן דבריו האם זו היא גזירה חדשה שנתחדשה בזמן התוס' ולא היה ידוע בזמן הגמרא, ואפילו עצם דברי התוספתא בפ"ד דפסחים דכל הזבחים שהקדימן לתמיד של שחר או שעכבן אחר תמיד של בין הערבים פסול, האם הוא דין חדש שנתחדש בימי ר' חייא ור' אושעיא, הרי הם היו אחרי חורבן הבית, ואם נעשה מעשה כזאת בזמן הבית והיתה באה השאלה לפני הב"ד של כהנים, הלא לפי הבנת התוס' היו מורים דאף שאין לעשות כן לכתחילה דכתיב העולה עולה ראשונה מ"מ בדיעבד כשר, והשתא תקשה לדידהו אם הכהן המקריב הוא שליח של בעל הקרבן ואין שליח לד"ע א"כ בטלה השליחות ומדוע כשר הקרבן

ומש"כ הנוב"י ז"ל מי לא משכחת ליה שהקריב הכהן קרבן של עצמו או במחוסרי כפרה שאין צריכין דעת ולא בעי שליחות ע"ש, גם זה בלתי מובן לע"ד, האם זו היא אוקימתא בש"ס שנופל עליה לאמר הכא במאי עסקינן. הלא בתוספתא קאמר כל הזבחים שהקדימן לתמיד של שחר כו', הרי כייל בזה בסתמא אפילו שאינם של הבעלים בעצמן ואינם מחוסרי כפרה, ואם נימא דהתוספתא איירי דוקא באלו ודאי הוא דוחק גדול, ומש"כ לו לחלק דהעולה עולה ראשונה לא שייך אל השחיטה רק אל ההקטרה, כבר מבואר בתוס' גופה ריש עירובין ובכ"מ, עד שמהתימה גם על הגאון השואל שנעלם ממנו חילוק התוס' שם על אתר

ולעד"נ דגם בלא"ה אין מקום לקושיא זו, דאטו עשאו שליח לשחוט קודם תמיד של שחר, הרי עשאו לכשרות הקרבן. והעבירה עשה מדעתו, וע"ש בנוב"י סי' פ' ובמ"ת חאה"ע סי' קי"ב ובמל"מ פ"ג מגניבה ובקצוה"ח סי' קפ"ב סק"ב ואם היה מקום להרכיב שחיטת הכהן בשליחות הבעלים, מדוע נטר בקושיתו עד הכא, ולא הקשה תיכף בריש מכילתין דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. הלא הבעלים בודאי לא היו רוצים שקרבנם יושחט שלא לשמן, והויא שינוי בשליחות. והויא כנוחר ומדוע כשר הקרבן, וכקושית המקנה בקידושין כ"ג ועמש"כ בחידושי לעיל ד"ב ע"א, ובע"כ דדעת הבעה"ב דרוש רק בנוגע אל הכפרה, והיינו דתנן בערכין כ"א שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו, וה"נ אמרינן בכריתות ד"ז