אור הישר (זרעים) סו

לא הביא בזה דברי הר"ן שילהי כתובות דלא סמכינן אהאי כללא דכ"מ ששנה רשב"ג כו', ועמש"כ בחידושי לכתובות ע"ז ע"א ולגיטין ל"ח ע"א ולב"מ ל"ח ע"ב

מ"ח עד אימתי נקראו נטיעות ראב"ע אומר עד שיחולו ר' יהושע אומר בת שבע שנים ר"ע אומר נטיעה כשמה. ע' בת' עונג יו"ט סי' מ"ג בהגהה

בתוי"ט ד"ה ר"ע. ולא זכר הכ"מ טעם במש"כ הלכה כר"ע אולי משום דהלכה כר"ע מחבירו, ע' בתוס' אנשי שם לנגעים פ"א מ"ד. פרק שני

מ"א עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית עד שתכלה הליחה כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות אר"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת. הנה מה שאמר התנא כל זמן שבני אדם כו' הוא ביאור על דבריו הקודמים עד שתכלה הליחה. וממילא טענת ר"ש נתת תורת כאו"א בידו קאי אתרווייהו. ואיידי דקבע ר"ש גבול זמן דשדה הלבן עד הפסח מסיק נמי אגב אורחיה ובשדה האילן עד עצרת שהוא דעת ב"ה בריש מכילתין, וסרה בזה קושית הגאון בעל מלאכת שלמה ע"ש. אבל בכ"ז קשה מאי קמ"ל דהלכה כב"ה נגד ב"ש, וביותר תקשה איך נפלה גרסא מוטעת כזו במו"ק ד"ג ע"ב דמסיק ע"ד ר"ש דמשנתנו וב"ה אומרים עד הפסח ע"ש, הלא מלבד שא"א לקבוע דעת ב"ה אחרי דברי ר"ש. הוא נמי נגד דעתם הם שאמרו בפירוש עד העצרת כנ"ל וצ"ע

מ"ב מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ר"ה. וכ' הר"ש וה"ה לחורשין כדאיתא בירושלמי אע"ג דחרישה דאורייתא היא והי"ל לאוסרה בתוספות שביעית שרי לה הכא ואפילו בזמן ביהמ"ק כיון שעושה לצורך פירות ששית, והק' בס' תורת זרעים ל"ל האי טעמא בלא"ה מותר מכח ההלכתא דעשר נטיעות דהא קשואים ודלועים דינם כנטיעות כדתנן לעיל פ"א מ"ז כו' ע"ש, אכן י"ל דכל דין עשר נטיעות הוא מהלמ"מ, אבל משנה זו ס"ל דתוספות שביעית אסור אף שלא בזמן המקדש ע"כ דס"ל דתוספות נפקא מקרא דבחריש ובקציר תשבות כו' כמש"כ בתוס' רע"ק ע"ש, א"כ אין לו ענין להא דעשר נטיעות דאיירי דוקא בזמן המקדש

שם רש"א אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית, ע' משנ"א נגעים פי"א מ"ט.