אור הישר (זרעים) ו

שותפים, הלא עכ"פ חלול השם הוא שבעיניהם תפול חשד על שדה של יהודים שעברו על שורת הדין כדת של תורה להניח פאה בסוף השדה

מ"ד. כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום חייב בפאה. הנה בספרא פ' קדושים דריש להו מתיבת קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום. וכן פירש"י בשבת ס"ח ע"א ובנדה ד"נ ע"א דומיא דקציר דמכניסו לקיום ואיכא כל הני, ובמאירי לשבת שם ביאר בהדיא כל שדומה לקציר בחמשה דברים אלו ע"ש, ולפ"ז קשה למ"ד בפסחים נ"ו ע"ב דמכניסו לקיום ע"י דבר אחר שמיה קיום מנא ליה כיון דאורייתא הוא דילמא דוקא כמו אלו חמשתן דקיומן מעצמן ולא ע"י ד"א, ובה"ג ה' פאה כ' בפירוש וז"ל והיכא דאיכא מידי דמינטר ע"י דבר אחר מיחייב בפאה ע"ש וצ"ע

שוב ראיתי בתוס' ר"ע שהניח בצ"ע מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דמכניסו לקיום ע"י ד"א, ולפמש"כ ניחא דהרמב"ם רפ"ב דמתנות עניים הביא האי קרא דתו"כ על האי דינא דמשנתנו ומסיק בזה כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה כו' ע"ש, א"כ ממועט לדידיה בהדיא מכניסו לקיום ע"י דיא להיותו בלתי דומה בחמש דרכים אלו לקציר דאורייתא כנלע"ד

בר"ב ד"ה כל דבר. למעוטי ספיחי סטים שאע"פ שהין אוכל ע"י הדחק לאו אוכל מקרו ואין חייבין בפאה כו'. ע' בספר משנה ראשונה רפ"ק דכלאים

מ"ה. ובאילן האוג והחרובין האגוזים והשקדים כו' חייבין בפאה. ע' ראב"ד לתו"כ פ' קדושים פרק א' ובר"ש משאנ"ץ שם ובס' יראים סי' קנ"ז

מ"ו. לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח כו'. ע' בר"ש מה שהאריך בזה, ובסוף דבריו קאמר דהחזיק בקרקע ל"ד למפקיר כרמו דפטור מן המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה כו', ע' בס' חזון איש לשביעית סי' ב' סק"ד

שם המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר. הנה בבבות הקודמות גבי פאה והפקר תני פטור מן המעשרות עד שימרח, הרי דנקט לישנא דפטור וגבי הקדש נקט לישנא דחיוב, ועמש"כ בזה בטורי אבן לר"ה ט"ו ע"א