אור הישר (זרעים) ה

דפרקין דאמרו אהא דגמילות חסדים הדא דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור כו' שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו, וע' העמק שאלה לשאילתות פ' שמות ר"ס ל"ח. שם ותלמוד תורה. ע' טורי אבן לחגיגה ד"ז ע"א ובמש"כ בחידושי למנחות צ"ט ע"ב

מ"ב. אין פוחתין לפאה מששים ואע"פ שאמרו אין לפאה שיעור כו', הנה במשנתו נחית לשיעורא זוטא דעין רעה שלא יפחות מששים ומדרבנן, אבל לעין יפה אין לפאה שיעור אפילו מדאורייתא שאם רצה לעשות כל שדהו פאה עושה כדתניא בנדרים ד"ו ע"ב ויליף לה מקרא, וע' תוס' חולין קל"ז סוף ע"ב ובמה"פ לירושלמי דמכילתין פ"א ה"א

שם ולפי רוב הענוה. הנה המפרשים הראשונים והאחרונים נדחקים בפירוש המשנה וירצו לפרש מלשון ענותך תרבני או לשבש הענבה בבי"ת. והרמב"ם מפרש לשון עניה כלומר מה שתענה הארץ, וכן בכפתור ופרח פנ"ב כ' וז"ל ולפי מה שעונה השדה שאם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה ע"ש, ולא ידענא מדוע נאדו המפרשים מפירוש זה. הרי זה הוא ממש לשון הכתוב בהושע ב' כ"ד והארץ תענה את הדגן וגו'

מ"ג. נותנים פאה מתחילת השדה ומאמצעה רש"א ובלבד שיתן בסוף כשיעור כו'. הנה בשבת כ"ג ע"א תניא אר"ש בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד ומשום בל תכלה כו' אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו אמר רבא מפני הרמאין, ויל"ד אמאי תלי לה באוקימתא דרבא הלא בתוספתא דמכילתין פ"א מבואר בהדיא מפני הרמאין ע"ש, ובירושלמי פ"ד ה"ב חשיב בל תכלה לטעם חמישי וע' בהתוה"מ פ' קדושים סוף סי' ט"ו

והנה ראיתי בת' טוב טעם ודעת להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל מהדורא ג' ח"ב סי' כ"ח שהקשה אהא דאמרינן בפאה דחיישינן לחשדא הלא ברבים ליכא חשדא ואפילו בשנים ליכא חשדא א"כ בשדה של שותפות לא יצטרכו להניח פאה בסוף השדה וזה לא מצינו בשום מקום וע"ש מה שהוכיח מזה. ולדעתי בלתי מובן כלל ההרכבה דהא דאמרינן דבתרי ליכא חשדא הוא בגוונא דקאמר בברכות ד"ג ע"ב דבתרי וכשרים שנכנסין לחורבה ליכא חשד משום דאפילו יש שם אשה הלא מותרת להתייחד עם שני אנשים כדפירש"י שם, וזהו משום דהמראית עין הוא על שני האנשים שלפניהם, משא"כ גבי פאה דהחשד יהיה בעיני העוברין ושבין על שדה זו שלא הניחו הבעלים פאה, מאי נ"מ אם היא מאיש אחד או מעשרה