אור הישר (זרעים) נו

ולכן ברישא שלא היתה שום מחשבה על הקנים שישתמשו למטרתו מותר, משא"כ בסיפא שחשב עליהן אדות הגידולין הבאין של הגפנים להכי אסור

מ"ט ספקה בחבל או בגמי כו'. הנה כמה פעמים הזכירו חכמים גמי כמו הכא ובבכורים פ"ג מ"א וכ' שם הרמב"ם בפיה"מ באיזה דבר שיזדמן ונקט גמי כפי הנהוג, וכן בסוף יומא נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ובשילהי שבת וקשרו את המקידה בגמי וכן בש"מ, ולפ"ז יל"ד בעירובין ק"ד ע"א מדוע דייק אהא דתנן כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי אמאי לא קאמר צלצול קטן ומשני מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי, וע' בתוס' זבחים י"ט ע"א בד"ה כורך ובד"ה מאי איריא, ולפי הנ"ל בשם הרמב"ם דלשון גמי במשנה הוא לאו דוקא אלא כפי הנהוג להשתמש בו, א"כ לאו משום רפואה נשנית, ולהיפוך אי התם תני מטעמא דרפואה מה יענה למשנתינו ולמשנה דבכורים, ואי התם קתני דוקא משום דמסי מדוע הזכיר הכא כלל תיבת גמי ולא סגי ליה בהא דקתני ספקה בחבל וצ"ע. פרק שביעי

מ"א המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה נ' טפחים לא יביא זר עליה כו'. בירושלמי דייק לא יביא זרע עליה הא מן הצד מותר כוי, וקשה מדוע צריך להביא מדיוקא הלא בברייתא מבואר הכי בהדיא כדאמרינן בב"ב י"ט ע"ב ותני עלה אבל זורע את הצדדין אילך ואילך ע"ש, ומשמע דהיינו הא דתניא בתוספתא פ"ד המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה אלא כל שהוא מותר לזרוע מיכן ומיכן ואסור לזרוע על גבה ע"ש. וגם התם איכא למידק מדוע לא סיים שיעור ההיתר אא"כ יש על גבה שלשה טפחים, וי"ל עפמש"כ התוס' בנדה ס"ב ע"ב אהא דרבי לא שנה ר"ח מנ"ל דכל התוספתות דר"ח ור"א מרומזים במשנה ע"ש, א"כ י"ל דהא דתני בתוספתא דמותר לזרוע מיכן ומיכן הוא ג"כ מדיוקא דמשנתנו כדדייק בירושלמי מדקתני לא יביא זרע עליה משמע הא מן הצד מותר, ולא אשמעינן בתוספתא רק הא דבכל שהוא עפר על גבה סגי להתיר הזריעה דבצדדים, ומה"ט גופה לא נחית בתוספתא לפרושי שיעור דשלשה טפחים להתיר לזרוע על גבה, משום דזה מבואר להדיא במשנה גופה, דמהתם מצאו היתר זריעה מן הצדדים אם יש על גבה רק עפר כל שהוא

מ"ב המבריך שלש גפנים ועקריהם נראים ראב"צ אומר אם יש ביניהם מד' אמות עד ה' אמות מצטרפות ואם לאו אין מצטרפות. הנה ידוע דעת