אור הישר (זרעים) יח

וי"ל עפ"מ דאיכא למידק, הרי אפילו לב"ה מדוע לא יזכו העניים את ההפקר בתורת מתנה, דלהם בודאי נתן ע"י הפקירו זה, ובע"כ דאף אם יזכו העניים את התבואה בתורת מתנה אבל יהיו צריכים להפריש מהם מעשרות ע"פ דין תורה, דזכייה זו לאו בתורת הפקר באה לידם, ולפ"ז שפיר פירשו הראשונים ז"ל דכל מחלקותם תלוי על ציר חיוב מעשר

מ"ב העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בש"א אינו שכחה ובה"א שכחה. ע' בר"ש מה שהביא לדברי התוספתא והירושלמי באופן פלוגתא דב"ש וב"ה ומה שהאריכו בזה במל"מ פ"ה ה"ג ממתנות עניים ובמראה הפנים לירושלמי דהכא וע"ע בירושלמי כתובות פ"ח ה"א ובדורות הראשונים תקופת ב"ש וב"ה פ"ו

מ"ג ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו מודים שאינו שכחה. הנה למשנה זו יש שייכות המשנה הקודמת לפי שני הפירושים של הר"ב ע"ש, בכ"ז חילוק גדול ביניהם, דבעומר הסמוך לגפה ולגדיש מפני שהוא סמוך למקום מסויים דפליגי ב"ש וב"ה, משום דאפ"ל מקום כזה הוא סימן שהבעה"ב לא שכחו, ואדרבה בכוונה הניחו שמה לאות זכרון ע"י מקומו, ועכ"פ פלוגתתם שם היא רק בסברא משא"כ דין משנתנו דהכא נדרש מקרא כדתניא בספרי פ' תצא פיסקא רפ"ג לא תשוב לקחתו פרט לראשי שורות מכאן אמרו ראשי שורות העומר שכנגדו יוכיח והעומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאינו שכחה וע' בירושלמי דפרקין, ומה שצירף לזה דין עומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר כו' הוא משום צד ההשתוות שביניהם, דאם מקום ראשי השורות יעיד על שימת לב הבעלים ומבטל מהן דין שכחה מכש"כ כשהחזיק בעומר להוליכו לעיר הרי עשה בו ג"כ פעולה ממשית לזכות בו ל לעצמו, ולהכי אפילו אם שכחו, אינה מועלת שכחתן וכולהו מודים בזה שאינן שכחה, וע"ע בס' העתים ה' ערבי שבתות סי' ד' מה שהביא בשם רבינו חננאל גאון ז"ל ובעתים לבינה שם

מ"ד ואלו הן ראשי שורות כו'. בירושלמי מניין לראשי שורות א"ר יונה כתיב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים א"ר יונה לא תשוב לקחתו ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו כו', וע' מה שהאריכו בזה הר"ש והתיו"ט, אולם ראיתי בביאורי הגר"א לירושלמי שם שכתב וז"ל והא דמייתי מקראי הכל אינו אלא אסמכתא אבל עיקר טעמו היינו משום דעומד כנגדו מוכיח וכדמפרש במתניתין עכ"ל, וקשה הלא בב"מ י"א ע"א כדבעי למילף מלא תשוב לקחתו לרבות שכחת העיר פריך הש"ס ואכתי מבע"ל לכדתנן שלפניו אין שכחה שלאחריו יש שכחה שהוא בבל תשוב כו' ע"ש דמסקנא הכי הוא דהאי קרא להכי הוא דאתא, משמע דדרשה גמורה היא וצ"ע.