אור הישר (נזיקין ב) צו

שם במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמיד ע"י אשה ואתם הדבקים בה"א דבוקים ממש, ע' משך חכמה ס"פ בלק

ע"ב העביר כל זרעו פטור שנאמר מזרעך ולא כל זרעך, והנה במהרש"א הביא מש"כ הסמ"ג טעם לדין זה משום דהעבירה גדולה כ"כ שאין השי"ת רוצה שיהיה לו כפרה ע"י המיתת ב"ד, ועפ"ד הסמ"ג כתב הוא ז"ל ומזה נראה לתת טעם הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עונשין מן הדין אע"ג דק"ו מדה היא בתורה מכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה עכ"ל, וקשה א"כ ל"ל יתורא דקרא דערות אחותו גילה למילף דאין עונשין מן הדין כדאמרינן במכות ד"ה ע"ב וה"נ תניא במכילתא משפטים בתרי דוכתי כי יפתח וכי יכרה אם הפותח חייב הכורה לא כש"כ אלא ללמדך שאין עונשין מה"ד וה"נ גבי וטבחו או מכרו אם הטובח חייב שלא הוציאו לרשות אחר מוכר לכש"כ אלא ללמדך שאין עונשין מה"ד ע"ש הלא לדברי המהרש"א ל"ל הני קראי סברא הוא כדפרכינן בכתובות כ"ב ע"א ובר"פ הפרה, ובאמת כל ענין אין עונשין מה"ד ל"ד לדהכא דהתם היה חייב מדין ק"ו ג"כ ול"ל דכתב רחמנא האי חיובא, ובע"כ להורות דמדין ק"ו אין עונש ולהכי צריך קרא לחיובא בהדיא, משא"כ הכא דאם העביר מקצת זרעו חייב מכש"כ כל זרעו הו"ל לחיוביה ומדוע פטריה רחמנא לגמריה, משו"ה כ' הסמ"ג דלעבירה זו לא מצא השי"ת עונש בזה העולם ולא דמיא לשום עבירה אחרת. וממילא אין לדון מחיובה בעוה"ב ומפטורה בעוה"ז לשום עבירה אחרת

ואף גם זאת דלדברי המהרש"א משמע דיסוד מוסד הוא דאין עונשין מה"ד לכו"ע ועלה יהיב טעמא, ובאמת הלא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא דר"ש וראב"ש ס"ל לקמן ע"ד ע"א דעונשין מה"ד ושם ע"ו ע"א פלוגתא דאביי ורבא היא ומובא ג"כ לעיל ג"ד ע"א ע"ש, ולפי חידוש המהרש"א הי"ל ג"כ לבאר טעמייהו דמאן דס"ל עונשין מה"ד וצ"ע, וע' בס' חזקה רבה חי"ד הלכה ל"ב

שם התם מאפס, ע' ב"מ ל"ג ע"א רש"י ד"ה לא יהיה בך ובמש"כ בחידושי שם

שם א"ל ר' ישמעאל והלא כבר נאמר ונכרתה וכי ג' עולמים יש אלא ונכרתה בעוה"ז הכרת לעוה"ב תכרת דברה תורה כלב"א, ע' משך חכמה לפ' שלח בפסוק הכרת כו' עונה בה

רש"י ד"ה רבא אמר. שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה, ע' רדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' כ"ג

דף ס"ה ע"א ר"ל אמר ידעוני לפי שאין בו מעשה, הארכתי בזה בחידושי לכריתות ד"ג ע"ב

שם מאן תנא השתחואה ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן כפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה, ע' ירושלמי נזיר פ"ו ה"א וכמה"פ שם ובת' עין יצחק חי"ד ס"פ ט"ו

שם ת"ר חובר חבר אחד חבר גדול ואחד חבר קטן ואפילו נחשים ועקרבים, ולכאורה יל"ד דהכא כדאיירי דבמכוין דלא ליזקו א"כ איך כייל נחשים עם עקרבים הלא בברכות ל"ג ע"א אהא דתנן אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק קאמר ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק, אולם לפ"מ דאמרינן לקמן ס"ז ע"ב הלכות כשפים כהלכות שבת ע"ש, ואיסורא דצידת נחש בשבת אינה משום סכנה אלא משום מלאכה שאצל"ג כדכ' התוס' בשבת ד"ג ע"א ד"ה בר מהני תלת ע"ש, ובזה אין חילוק בין נחש לעקרב, וע"ש ס"פ האורג ובהגהות הב"ח שם ובמש"כ בחידושי לקמן ק"א ע"ב ולכריתות ד"ג ע"ב

שם אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב, ע' משך חכמה לפ' שלח בפסוק והנפש אשר תעשה

רש"י ד"ה והנשאל בהם. כגון שאול, ע' בהקדמת עונג יו"ט סי' ז'

רש"י ד"ה והתורה אמרה. מאחר שמחבר את השדים במזיד אמרה התורה שיהא בסקילה וכל שזדונו חייב מיתה על שגגתו מביא קרבן, ע' בת' הרדב"ז ח"ג סי' ת"ה

תוד"ה והנשאל בהן. פ"ה באזהרה דאל תפנו כו' וי"ל איפכא דאזהרה לנשאל מלא ימצא בך כו', ובמהרש"א החזיק לדברי התוס', והורה גמי דרש"י סתר א"ע בסוגיין גופא, וכן בהתוה"מ פ' קדושים סי' ע"ט נשאר בצ"ע ע"ד רש"י, ובבאר שבע לכריתות ד"ג ע"ב בד"ה מאי האי כ' דדברי תלמיד טועה הם ברש"י ע"ש, וע"פ שיטתם היה להם להזכיר דברי הירושלמי במכלתין פ"ז ה"י דקאמר בהדיא אזהרה לבעל אוב מניין אל תפנו אל האובות וע"ש במה"פ, אולם בחידושי לכריתות ד"ב ע"א ברש"י ד"ה ובעל אוב הארכתי מאד ליישב דברי רש"י בכל המקומות, וע"ע במעין החכמה דף י"א ע"א ובמש"כ בחידושי לעירובין י"ז ע"ב

ע"ב ר"ל אמר פטור עקימת פיו לא הוי מעשה, ע' תוס' שבועות ד"ג סוף ע"ב ובס' עמק יהושע סי' א'

שם קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת, ע' בראשית רבה פי"א וע"ע בת' אגודת אזוב מדברי סי' ג' ובאוצר הגאונים לחגיגה דף י"ד ע"ב בחלק התשובות

שם רבא ברא גברא כו' מן חבריא את הדר לעפריך, ע' בת' ח"צ סי' צ"ג

רש"י ד"ה בראייה עיקר חיובא בא ע"י הראייה שמעידין שראו ובראייה לית בה מעשה, ע' נובי"ת חא"ח ס"ס ע"ו.