אור הישר (נזיקין ב) ט

שם חמש חצירות פתוחות למבוי כו' נמצאת פנימית משתמשת לעצמה ומשתמשת עם כל אחת ואחת, ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלם סי' רס"ג

רש"י ד"ה בני מבוי מעכבין אבני מבוי אחר שאינו רגיל אצלם, ע' בת' מהר"ם אלשיך סי' מ"ו

דף י"ב ע"א בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו, ע' בת' הרשב"א סי' קל"ו וסי' ת"י ובס' האשכול ח"ב ס"ס נ"ג

שם מבואות המפולשין לרה"ר ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני רה"ר מעכבין עליהם כו' זימנין דדחקי בני רה"ר ועיילי טובא, והנה הרמב"ם בפיה"מ לעירובין ק"א ע"א כ' וז"ל ונחשב ירושלים לכרמלית לפי שהיא עיר של רבים והיו לה פתחים רבים ולא היתה מעורבת, והתוי"ט הביא שם ראיה שלא עירבו מדתנן בפסחים ס"ד ע"ב דאם חל ע"פ בשבת יצתה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית לפי שלא היו יכולין להוליך פסחיהן בשבת כדפירש"י שם ואמאי לא עירבו מע"ש כדי שיוכלו להוליך אלא ודאי שאי אפשר לערב כולה כו' ע"ש, והאחרונים טרחו להבין מדוע לא היו יכולים לערב את ירושלים ונשארה כרמלית, ובחידושי למעילה י"ג ע"א כתבתי טעם לשבח כי בזמן שביהמ"ק היה קיים לא היתה באפשרות לערב את ירושלים ע"ש מה שהארכתי בזה

אולם לפי המבואר בסוגיין בלא"ה ניחא שפיר דחוצות ירושלים היו אז רה"ר שהיו בוקעין בה ששים רבוא. ותיקון רה"ר בעירוב אי אפשר בלא דלתות כמבואר ברמב"ם פי"ז ה"י מה' שבת ובשו"ע סי' שע"ד ס"ב, והשתא אם רה"ר המיוחדת לעיר אחת פרטית יוכלו לעכב על בני המבוי מלהעמיד להם דלתות משום זימנין דדחקי בהו רבים. מכש"כ ירושלים שבכללה היא רשות לכל העולם לעולי רגלים ובשאר ימות השנה נמי לשלם נדרים ונדבות וגם אומות העולם היו באין לה לסחורה שקרויה רוכלת עמים כמש"כ התוס' בב"ק פ"ב ע"ב בד"ה ואינה מביאה ע"ש, בודאי שדלתות העירוב היה גורם דוחק גדול לרבים, וכ"ז אם הדלתות היו עשויות בלי משקוף אבל אם היו על גביהן משקוף וע' עירובין י"א ובסמ"ע חו"מ סי' קס"ב סק"ב, אז איכא טעמא רבה אחרינא לפמש"כ בעיקרי הד"ט חא"ח סי' ט"ו אות כ"ו בשם גדולי האחרונים דקורת מבוי להתיר הטלטול מביאה ג"כ הטומאה ע"ש, ובב"ק שם בגמרא חשיב בעשרה דברים שנאמרו בירושלים דאין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות מפני אהל הטומאה ומשום דלא לתזקו עולי רגלים, וע' בת' מהר"ח או"ז סי' פ"ב

שם אע"פ שניטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה, ע' בס' תורת נביאים להגאון מהר"ץ חיות ז"ל קונטרס אלה המצות

תוד"ה פרץ. דכל זיז וזיז איכא לספוקי דשמא דרך תחת אותו זיז יצא מן הבית, ע' בס' חזון איש לאהלות סי' י"ז

תוד"ה מיצר שהחזיקו. היינו כשהחזיקו ברשות אבל אם באין להחזיק שלא ברשות יש למחות בידם כו', ע' בת' פני יהושע ח"ב סי' צ"ד מה שהאריך בזה וע"ע בת' מהרשד"ם חח"מ סי' רל"ח

ע"ב יבם מאי אמר אביי היא היא מ"ט בכור קרייה רחמנא רבא אמר א"ק והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור, וקשה א"כ מאי פריך הש"ס ביבמות כ"ד ואלא בכור דקרייה רחמנא למאי הלכתא ומשני לגריעותא מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק כו', והתוס' שם ובבכורות נ"ב ע"ב כתבו דהו"מ למימר לחשיבותא שאין ירושתו חוזרת ביובל ועמש"כ בחידושי שם, הלא לפי המבואר בסוגיין בין לאביי בין לרבא האי בכור דקרייה רחמנא מבע"ל לחלוקת היבם בחלק ירושת אחיו כדאמרינן הכא, וע' במגיד משנה פי"ב ה"ב מה' שכנים ובביאור הגר"א לחו"מ סי' קע"ד סקי"א וצ"ע

רש"י ד"ה על מדת סדום זה נהנה וזה לא חסר, ע' כלל צ"ז סי' ב' ובת' הריב"ש סי' תפ"ג

תוד"ה חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא כדנפק"ל ביש נוחלין מדכתיב פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט ע"כ, ויל"ד לפ"ז אמאי אמרו בגמרא פשיטא הלא התם פלוגתא דתנאי היא, ורבי מבע"ל האי פי שנים דחלק בכורה אע"ג דלא מטי לידיה הוא כמו חלק הפשוט, וי"ל עפמש"כ הרשב"ם שם וז"ל דרבי איכא למימר דהך סברא נמי דחד מצרא נפק"ל מהיקישא ע"ש, משמע דבעצם הדין דחד מצרא לית מאן דפליג ע"ש, ולולא דבריו היה נלע"ד לפ"מ דקיי"ל בעירובין מ"ו ע"ב דהלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו להכי כיון דרבנן פליגי עליה שפיר קאמר פשיטא. וסברת רשב"ם נמי נחוצה היא למאי דמסקינן שם דהני כללי לאו דברי הכל היא דהא רב לית ליה הני כללי ע"ש

דף י"ג ע"א רב יהודא אמר אית דינא דגוד או אגוד ר"נ אמר לית דינא דגוד או אגוד כו', ולענין גוד או אגוד לשותפין בתוך זמן השותפות ע' בתשובות הרמב"ם דפוסי ירושלים סי' רמ"ז, וע"ע בת' ז דגל ראובן ח"ב סי' מ"ד

שם א"ל רבא לר"נ לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד כו', ע' בס' עולת שמואל ח"א סי' מ"א. מרחץ ובית הבד כו', ע' בת' הרא"ש כלל צ"ח סי' ד'

רש"י ד"ה ה"ג שאני הכא. שאין דמים לבן חורין שאין עבד עברי נמכר אלא לשש ע' ברש"י