אור הישר (נזיקין ב) עח

שכר ההריגה, ואם שכירות נקראת מעשה בכתובות מ"ו ע"א וע' תוס' ב"ק ד"ה ע"א ד"ה דיבורא מכש"כ פעולה בידים כדחיפה וצ"ע כעת

ומש"כ המל"מ שם להעיר מהא דלא מצינו שזה נהנה וזה מתחייב כדאמרינן בקידושין מ"ג ע"א דה"נ דכוותיה וכן העיר בגליון החו"מ סי' ל"ב ע"ש, קשה לפי דבריהם אמאי ל"ק בסוגיין דהי"ל לטעון לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, וע' במקנה לקידושין שם ד"ה וראיתי בת' ח"צ ובמק"א הארכתי בזה, אולם לפי האמור ניחא דהתם הא קאמר באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב ועל זה קאמר שהוא חייב ושולחיו פטור, משום דהמשלח לא עשה שום פעולה רק האמירה ועלה מסיק דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, משא"כ גבי נחש הרי הוסיף על דבריו פעולת הדחיפה, ואפשר דאה"נ אם המשלח דחפו לבעול את הערוה היה ג"כ חייב בד"ש וכמש"כ הרמב"ם גבי שוכר להרוג את חבירו דחייב בד"ש, ומשו"ה לא אמרינן גבי נחש דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, דחיובו הוא מפני פעולתו כנ"ל

תוד"ה דברי הרב ודה"ת. וא"ת א"כ כל מסית יפטור עצמו באותה טענה וי"ל דדוקא נחש שלא נצטווה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו אבל מסית שנצטווה שלא להסית נמצא כשמסית עובר, והנה הש"ך בחו"מ סי' ל"ב סק"ג הביא ראיה דאין שלד"ע אפילו בדיני שמים דהא דין הנחש היה דין שמים א"כ מה מקום לטענתו דדברי הרב ודה"ת דמ"ש הלא עכ"פ בדיני שמים חייב ומזה מוכח דאף בד"ש פטור המשלח ע"ש, ולפ"ד התוס' נסתרה ראיית הש"ך דאפ"ל דמה לנחש שהועילה לו הטענה לפטור א"ע אף מד"ש לפי שלא נצטווה שלא להסית אבל במשלח בעלמא הרי נצטווה שלא להכשיל את חבירו בשום עבירה אפשר שנענש מיהא בידי שמים וצ"ע כעת, וע"ע ברש"י שבת ק"נ ע"א ד"ה ולא יאמר לחבירו ובתוס' ב"ק נ"ו ע"א ד"ה אלא לחבריה ובמש"כ בחידושי שם, וע"ע בפרדס דוד ס"פ בראשית ובתומים סי' ל"ב סק"ב

ע"ב ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתו תבעיה לדינא קמיה דר"נ אר"נ אדם עשוי שלא להשביע א"ע, ולכאורה לפמש"כ הרמ"א באה"ע ס"ס מ"ז דהא דמהני אמתלא באשה האומרת אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני הוא דוקא באומרת נתקדשתי סתם אבל אמרה נתקדשתי לפלוני שוב אינה נאמנת לומר פנויה אני דלאו כל הימנה לחוב לו ולהפקיע עצמו ממנה ע"ש, וא"כ ה"נ הרי פירש שהוא חייב לפלוני ולפלוני ואמאי מהני אמתלא, אולם לפ"מ דמחלק בקצוה"ח ר"ס פ' דהשטאה והשבעה סשאני שהוא דרך העולם לפ"ז ניחא, וע"ש סי' פ"א קי"ז וסקכ"א ובבית מאיר שם ס"ס מ"ז ובש"ש שמעתא ו' פרק י"ב י"ג

שם א"ר אדא בר אהבה הא אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן כניפי ויתבי לא כתבינן כנפינהו איהו כתבינן, ע' קצוה"ח סי' ע"ט סקי"ב

שם מר בר אשי אמר אפילו אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני להו לבי דינא, ע' בתשובות רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל סי' ק"ג

שם שאילינהו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי, ע' בת' הריב"ש סי' שע"א

רש"י ד"ה כל מילי דכדי הואיל ואותה, הודאה דברי רוח היו שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה. ע' בת' הרדב"ז ח"א סי' ש"ו ובת' מהרשד"ם חח"מ סי' קמ"ב

תוד"ה הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין ואע"ג דלא אמר כתבו משום דסתם קנין לכתיבה עומד כו', ע' בת' הרדב"ז ח"א סי' שע"א

דף ל' ע"א ולא הוה כתבי בה במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי כו', ע' בת' הריב"ש סי' ת"ד

שם הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מע"ש הן אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום, ע' בת' מהר"ם אלשיך סי' ו'

שם הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום כו', ע' בת' שיבת ציון סי' נ"ב

שם הלכך כתבי הכי מדבריהם נזדכה פלוני, בס' חפץ חיים' כלל א' הוכיח מהכא דאיסור רכילות ולה"ר הוא ג"כ ע"י כתיבה ע"ש, ובענין כתיבה כדיבור ע' מה שהאריכו בתומים סי' צ"ו ובת' הגרע"א מסי' כ"ט עד סי' ל"ג ובפרט זה בודאי כתיבה כדבור לכו"ע

שם לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד ר"י בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה כו', ע' בת' הגרע"א סי' קצ"ט ובקצוה"ח סי' כ"ח סק"ז

שם אבע"א קרא ואבע"א סברא אבע"א סברא אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי כו', ע' נובי"ת חאה"ע סי' י"ג

רש"י ד"ה לא מעלין. ויכול להוציאם במקומן, פי' שלא בירושלים כדין מעשר שני

תוד"ה דילמא. וה"פ כשמואל בעלמא ס"ל באודיתא שכתבו בהודאה בשנים בלא קנין ובזה אין הלכה כמותו כו', ע' ש"ך סי' ג' סק"ה ובתומים שם סק"ד

ע"ב נהרדעי אמרי בין הודאה אחר הודאה בין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה מצטרפות, ע' ראב"ן סי' מ"ג ובת' הרדב"ז ח"ב סי' תרל"ב.