אור הישר (נזיקין ב) עז

מהו להעיד באשת פנחס כו', ע' תומים סי' ל"ג סק"ג מה שהביא בשם זקנו ז"ל ודחה לדבריו

ע"ב מהו שיעיד אדם באשת חורגו כו', ע' בס' שערי ציון סי' וע"ע נובי"ת חאה"ע סי' ע"ו

שם א"ר חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה על זה ולא דמי אלא כי אכלא לדנא, ובנוגע לדון זה על זה ע' במהרי"ק סי' כ"א ובת' הרדב"ז ח"א סי' תקל"ט ובת' מהר"ם לובלין סי' ס"ג

שם דאמר שמואל כגון אנא ופנחס דהוינן אחי וגיסו כו', כה"ג במו"ק י"ח ע"א

שם והא"ר אבא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול, ע' גיטין ד"י ע"ב רש"י ד"ה תני חוץ ובגרש ירחים שם ולדף י"א ע"א

שם את זו דרש ריה"ג ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו אלא זה שהיה קרוב ונתרחק, פי' שהיה קרוב ע"י אישות ומתה אשתו כשר לדונו אחרי שנתרחק, וקשה מנ"ל לריה"ג דהאי בימים ההם להכי הוא דאתא, הלא בר"ה ספ"ב מבע"ל שאין לך לילך אלא בכל שופט שבימיו, היינו שלא ידחה מלשמוע לדייני דורו בטענה שאינם כדיינים בדורות הראשונים ע"ש, וצע"ק

שוב ראיתי עה"ג שהורה לעיין בר"ה כ"ה ובקדושין ס"ו ובודאי דכוונתו דשם נדרש הכתוב ע"פ דיוק זה ממש לדרשות אחרות, אבל נראה דבאמת שלשה כתובים נפרדים הם, ופסוק זה המובא בסוגיין הוא בפ' שופטים י"ז ט', ושם י"ט י"ז כתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם, והשלישי הוא בפ' תבא כ"ו נ' ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, וא"כ י"ל דחד אתא לקרוב ונתרחק, וחד לכשר ונתחלל ואידך ליפתח בדורו כשמואל בדורו, אלא תקשה מדוע הביא בר"ה אותו הפסוק עצמו המובא הכא, וקרא דלפני הכהנים השופטים אשר יהיה בימים ההם שייר לגמרי בש"ס. והספרי הביא הדרשות בכל המקומות, ודרשת ריה"ג דהכא כפל בשני המקומות בפ' שפטים וצ"ע

דף כ"ט ע"א אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו כו'. הא דהזכיר כאן מדת קב ול"ק אטו בקירא כו' ע' בת' מקום שמואל סי' ג'

שם ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו כו', ע' בת' הרדב"ז ח"א סי' תקס"ו ובת' חו"י סי' ג'

שם מסייע ליה לרב יהודא דאר"י א"ר צריך שיאמר אתם עדי איתמר נמי כו', ע' ברי"ף וברא"ש ובמה שהאריך בזה בהעמק שאלה לשאילתות פ' יתרו סי' נ"ה אות ה'

שם דא"ר שמלאי הרבה טענות הי"ל לנחש הקדמוני לטעון ולא טען כו' מאי הול"ל דברי הרב ודה"ת דמ"ש, ולכאורה יל"ד הלא טענה אחת היא ומאי לשון הרבה טענות, ואפשר דאין כוונתו על ריבוי במספר רק דטענה זו היא טענה גדולה

אמנם קשה לפ"מ דאמרינן לקמן ל"ח ע"ב דאדם הראשון מין היה או כופר בעיקר וסמכו אקרא ע"ש, ובכגון זה לא שייך דברי הרב ודה"ת דמ"ש, כמש"כ הפמ"ג בספרו שושנת העמקים כלל יוד דבמומר לא שייך דברי הרב כו', וע' בשעה"מ פ"ה הי"ד מה' מלוה ולוה, וי"ל ראשונה לאו הלכתא פסיקתא הכי היא, דהם סמכו ע"ד הרמ"א בחו"מ סי' שפ"ח סט"ו. אולם הש"ך שם ס"ק ס"ז חולק על זה וע' בחידושי הגרע"א לב"מ ד"י ע"ב, ועוד הרי אגדות חלוקות הן דבעירובין י"ח ע"ב תניא היה ר"מ אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כו', עוי"ל דכל דברי האמוראים דלקמן שהיה מין או כופר בעיקר, הוא רק על הזמן שאחר החטא, דעלה קאי הני קראי דמייתי התם, משא"כ הטענה דדברי הרב שומעין היתה על הזמן דקודם החטא, ואז בודאי דלכו"ע היה מוחזק בכשרות דנופל עליו לאמר דברי הרב שומעין

שם אמר חזקיה מנין שכל המוסיף גורע שנאמר אמר אלקים לא תאכלי ממנו ולא תגעו בו רב משרשיא אמר כו', הנה האמוראים הראו ראיותיהם מן הכתובים, אולם מצד הדין נמצא כזה בברייתא דב"ב קס"ט ע"ב דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה כו', דאע"ג דחזקה לחודה מהני, אבל הכא שהוסיף והביא עמו שטר גרע כחו וצריך בירור על השטר ואם אי אפשר לקיימו הטיל על עצמו בשביל ההוספה שבועת היסת כמבואר ברמב"ם רפט"ו מה' טוען

רש"י ד"ה ולא תגעו בו. ומתוך תוספות גירעו שדחף הנחש את חוה על האילן כו', הנה דברי רש"י לקוחים מבראשית רבה פי"ט סי' ג', אבל באדר"נ פ"א ובפדר"א פי"ג לא נזכר כלל ענין הדחיפה ע"ש, וע' עקידה שער תשיעי

והנה הרמב"ם פ"ב ה"ב מה' רוצח כ' דהשוכר הורג להרוג את חבירו כו' עון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים כו'. וכ' המל"מ בשם הריטב"א דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בד"ש אבל בדיבורא לא מחייב ובזה מובן לו הא דילפינן בסוגיין מנחש הקדמוני דאין טוענין למסית דהו"ל למימר דברי הרב ודה"ת דמ"ש ולכאורה מה טענה היא זו לגבי דין שמים ובע"כ משום דלא היה שם אלא דיבור לבד להכי פטור אף בדין שמים כדברי הרמב"ם והריטב"א ע"ש. והשתא לפ"ד המדרש וכדמשמע הכי נמי בסוגיין כדפירש"י, הלא היה בזה גם פעולה ממשית היא הדחיפה לצורך ההסתה, ובגדר פעולה קשה היא יותר מלשלם אל ההורג