אור הישר (נזיקין ב) ו

ובסנהדרין ע"ב ע"א רש"י ד"ה קשיא ושם ברש"י קי"ב ריש ע"א וברא"ש לברכות פ"ד סי' ב' ולגיטין פ' מי שאחזו סי' יוד

ע"ב לא יעשו לא זה ולא זה כו', ע' בחידושי הרמב"ן ובביאור הגר"א לחו"מ סי' קנ"ח סק"ד. שם איתמר רב הונא אמר הכל לפ"מ שגדר כו', ע' בחידושי הרמב"ן ומה שהקשה עליו בנה"מ סי' קנ"ח סק"ח

שם אגר נטירא איכא בינייהו, ע' לח"מ פ"ג ה"ג מה' שכנים

דף ה' ע"א א"ל לאריסיה זיל שקול מיניה קיבורא דאהיני אזיל לאתויי רמא ביה קלא א"ל גלית דעתיך דמינח ניחא לך כו', ע' בת' מהר"ח או"ז סי' קנ"ג וסי' רנ"ז

במשנה סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלם סי' רס"ב ובת' הריב"ש סי' רנ"ח

שם אר"ל הקובע זמן לחבירו וא"ל פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרע בזמנו אביי ורבא דאמרי תרווייהו עביד אינש דפרע בגו זימניה זימנין דמתרמי ליה זוזא אמר איזיל איפרעיה כו', ומסקינין דהלכתא כר"ל דחזקה לא עביד אינש דפרע תוך זמניה. ולכאורה הלא רובא וחזקה רובא עדיף ואין הולכין בממון אחר הרוב מכש"כ דלא הוה לן למיזיל בתר חזקה, ובע"כ דהיא עדיפא מרוב משום דהיא חזקה הבאה מכח הטבע כדהאריך בזה בת' נחלת דוד סי' כ"ו בשם הגאון מהר"ח זצ"ל מוואלאזין ע"ד תלתא מיני חזקה ע"ש, וכ"כ הגרע"א בתשובה סי' קל"ו ובח"ס חח"מ סי' ס"ז דחזקה זו היא בגדר אנן סהדי ועמש"כ בחידושי לחולין ד"י ע"ב

אמנם ראיתי בת' מהרשד"ם חח"מ סי' ג' שכ' בפשיטות באם קצבו לו ב"ד זמן הוא אומר פרעתי בתוך הזמן אינו נאמן משום חזקה זו דאין אדם פורע תוך זמנו ע"ש, ובזה הנני נבוך די"ל דכל דברי ר"ל הוא דוקא בקובע זמן לחבירו. דיחשוב בלבו ל"ל למהר התשלומין הלא אפילו כשיגיע זמן הקביעות ולא תשיג ידי אבקש ממנו להרחיב לי הזמן ואף אם בשום אופן לא ירצה לחכות ולא אשיג ללות במקום אחר ויעמידני בדינא ודייני הלא גם הם יתנו לי זמן ב"ד ובתוך כך תמצא ידי לסלקו, ועוד מחשבות כאלו שיוכל להשתמט מלפרוע קודם הזמן, וע"פ כל החשבונות כמו אלו ומלוה ניתנה להוצאה והכסף נחוץ לו מצא ר"ל מקום לאמר הלואי שיפרע בזמנו, משא"כ אם קביעת הזמן בא לו ע"פ ב"ד, לבד מזילותא דבי דינא ירא ג"כ לנפשו שמא לא יוכל אז לפרוע ויכתבו אדרכתא אנכסיה, ומשו"ה אפ"ל דבזה יודה ר"ל לאביי ורבא דאמרי זימנין דמתרמי ליה זוזא אמר איזל איפרעיה וצ"ע

תוד"ה ואי לא. קצת היה נראה שלא להפחידו היה אומר כן כו', ע' סמ"ע סי' י"ז ס"ק כ"ו ובתומים שם סק"ח

תוד"ה ארבעה לצלא. אי משום דאיירי ברבינא ורוניא לייתי נמי מעשה דהמקבל כו', ע' בספר ההשלמה בריש מכילתין

תוד"ה ובא בזמנו. מ"מ אין זה מיגו דלא חציף אינש למימר פרעתיך היום אבל רגיל הוא לאמר פרעתיך אתמול ושכחת, ע' רש"י ב"מ ק"ב סוף ע"ב ד"ה לא צריכא ובט"ז חו"מ סי' ע"ח ס"ד ובס' עולת שמואל ח"א סי' ס"ב

ע"ב תנן בחזקת שנתן כו' אלמא עביד אינש דפרעיה בתוך זימניה כו' ת"ש בחזקת שלא נתן כו' אלמא לא עביד כו'. כה"ג אשכחן בנזיר כ"ב ע"א וכ' שם התוס' דאין זה שיטת הש"ס וע"ש מה שתירצו, וע"ע כעין זה בגיטין י"ב ע"ב, ובפירש"י שם אפשר לכוון שהוא כעין תירוץ התוס' בנזיר ע"ש, אבל הכא ליכא למיתלי באיזו פלוגתא וצע"ק

שם שאני הכא דאמר מי יימר דמחייבו לי רבנן, ע' בת' מהר"ח או"ז סי' ר"נ

שם והלכתא כר"ל ואפילו מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד אינש דפרע בגו זימניה, נלע"ד להסביר לעצמי בד"ז, הנה סברת ר"ל דא"א פורע ת"ז עומדת על שני יסודות, ראשונה התקוה שיחיה וישלם בעצמו בזמנו כמדובר ביניהם, ועוד דמלוה להוצאה ניתנה, ולפ"ז התינח כל עוד חלקו בחיים ובבריאות. משא"כ כשבא לגבות חוב אביהם מיתמי תוך זמן ההלואה, הרי אפ"ל דאביהם בשעת מחלתו מפני פחד חשש המיתה מיהר ושילם גם קודם זמן הפרעון. להכי שפיר אשמעינן דאפ"ה נשארת החזקה דא"א פורע תוך זמנו. אי משום דמלוה להוצאה ניתנה ולא היה בידו לשלם אפילו אם היה חפץ, או משום דתקות החיים קשורה באדם אפילו בעת מחלתו

וארווחנא בזה לתרץ קושית התוס' הכא בד"ה ואפילו, ובגיטין ל"ד ע"ב ביארו דבריהם ביותר, עפ"מ דמסקינן הכא דמיתמי נמי א"צ שבועה, א"כ אמאי תנן התם אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה הלא כתובה לא ניתנה לגבות מחיים והוי כמו תוך זמנו דהכא. והוצרכו לתרץ משום תנאי ב"ד ע"ש, ולפמש"כ הרי חילוק גדול ביניהם, דהכא לא ימהר לפרוע קודם הזמן מפני תקותו בחיים שישלם בעצמו בזמנו, משא"כ כתובה דכל עיקרה לא ניתנה רק על הזמן דלאחר מיתתו, ומי יודע אם ישאר לו נכסים כדי כתובתה. או היורשים לא ירצו לקיים התשלומין. ולהכי סברא גדולה דאתפסה צררי כל עוד חלקו בחיים, להכי שפיר אשמעינן במשנתנו דלא תפרע אלא בשבועה, כן היה נלע"ד לולא דברי התוס'.