אור הישר (נזיקין ב) נז

פרקן כו' ע"ש, והוא מטעם הנ"ל דקטן וקטנה ממש אין משיאין לכתחילה כנ"ל, וע"פ שיטת הרשב"א בזה מדוייק מאד לשון המשנה בכתובות ס"פ הכותב דתנן בלשון קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת, דלשון שהשיאו משמע דיעבד, והוא דלא כמש"כ התוס' בסנהדרין ע"ו ע"ב ד"ה סמוך לפרקן דממשנה דכתובות נראה דאין זו ביאת זנות ובמק"א הארכתי בזה, וע"ע בת' הרא"ש סוף כלל ל"ג ובת' הריב"ש סי' שע"א

שם ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, והנה על מי מוטל להביא ראיה על המוכר או על הלוקח ע' בת' מהרשד"ם חח"מ סי' רל"ז וע"ע בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' ט"ז

, שם וכיון דבדקנא לקידושין לגירושין ל"ל כו', ע' בת' עונג יו"ט סי' ב'

שם והלכתא תוך זמן כלפני זמן, ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' מ"א ובת' מתת ידו סי' י"ב

רשב"ם ד"ה ואחד מסוכן. ה"ה היכא דעמד איני חוזר אם קנו מידו לר"א, ע' בת' מהרי"ל דיסקין ח"ב סי' ע"ח

תוד"ה בודקין. גם מהני האי בדיקה לענין שאם פשטה יד וקבלה קידושין מאחר כו', ע' נובי"ק חח"מ סי' ד' ובת' הגרע"א סי' ז' ובנחל יצחק ס"ס ז'

תוד"ה ולגירושין. שאם לא ימצאו שערות לא יהו גירושין כו', ע' חוט המשולש בחלק התשובות של הגר"ח ז"ל סי' יוד

תוד"ה וכי מאחר. וא"ת ומאי קושיא וכי חובה הוא לבדוק לקידושין כו' הנה התוס' לטעמייהו ס"פ האשה רבה דמצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן ומכש"כ דליכא חיובא לבודקו אם הביא סימנים, אבל לפי שיטת הרמב"ם והרשב"א שהבאתי לעיל וכפ"מ דפסקינן בשו"ע אה"ע סי' א' דביאת קטן ע"י נשואין הוא ביאת זנות, לפ"ז אין מקום לקושית התוס' לפ"מ דמפרשי הא דא"ר נחמן בודקין לקידושין שהוא בתורת חיוב

תוד"ה לאפוקי. מיהו צ"ע אי קאמר ר' יהודא למילתיה גבי מיאון אי לא, ע' בס' זרעא דיוסף סי' קל"ב מה שהאריך בזה

ע"ב במשנה ר"א אומר בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב ופרשב"ם אם בשבת חילק נכסיו אז תקנו חכמים שיהו דבריו קיימין בלא קנין וכתיבה שלא תטרוף דעתו שמן הדין אין יכול לקנות ולכתוב בשבת ע"כ, הנה מלשונו משמע דדעת ר"א היא, משום דמצד אחד עומד לפנינו איסורא דקנין וכתיבה בשבת ומצד השני חשש של טירוף דעת השכ"מ, משו"ה הוכרחו החכמים לעשות התקנה דבשבת יועיל חילוק נכסיו על פיו גם בלא קנין, והשתא מובן דברי ר' לוי מאי דקאמר לעיל בסמוך קונין קנין משכ"מ אפילו בשבת ולא לחוש לדברי ר"א, פי' דר"א ס"ל דמועיל אמירת פיו מפני איסור קנין ור' לוי קאמר דבכדי להפיס דעת השכ"מ שלא יחשוב דאמירתו לבד לא תועיל ועי"ז תטרוף דעתו ולהכי ס"ל איהו דהתירו לקנות מהשכ"מ דהשתא סמכא דעתיה, כן משמע מפי' הרשב"ם במשנתינו ובדברי ר' לוי, וקשה מניין לר' לוי דר"א אסר קנין הלא במשנה קאמר ר"א מפני שאין יכול לכתוב וקנין מאן דכר שמיה, ומדוע הוסיף הרשב"ם קנין בדברי ר"א, ואמאי נימא דחשש דטריפת הדעת תהיה עי"ז שלא נעשה הקנין לפ"ד ר' לוי. ניחוש לטריפת הדעת בפשוטו דאז לא יוכל להגיד דבריו אפילו על פה כדחייש ר"א לפי פי' הרשב"ם וצ"ע כעת

שם זכין לקטן ואין זכין לגדול, ע' תוס' גיטין ס"ה ע"א ד"ה צרור ובר"ן שם ובת' מקום שמואל סי' א'

רשב"ם ד"ה שהיתה חולה. אם מתנת שכמ"ר בלא שיור היתה איכא למימר דמודה ר"א במצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין כו', ע' בת' מהרש"ם ח"ב סי' רכ"ד אות ז'

תוד"ה קונין. והיכא קא קניא ליה הא אקנייה רשותא בשבת אסור כו', הנה הגרע"א בתשובה סי' קע"ד הקשה, למה להו להתיר שבות דמו"מ בשבת הרי לפי הנראה ממג"א ס"ס י"ג דמותר להפקיר בשבת א"כ הי"ל להבעל להפקיר ביתו ואח"כ תזכה היא בבית ומזה ראיה דלזכות מהפקר אסור ע"ש, ולע"ד יפלא מה לו להוכיח ההיתר להפקיר בשבת ממשמעות המג"א, הלא התוס' כתבו כן להדיא במנחות מ"ד ע"א סד"ה טלית. וביותר נראה לכאורה דגמרא ערוכה היא בעירובין ע"א ע"א, דהא כל מחלוקת דב"ש וב"ה שם היא אי בטול רשות בשבת מקרי קנין או סלוק, אבל אי הוה אסתלוקי רשותא כו"ע מודו דשרי בשבת, והפקר נקרא סלוק כמש"כ התוס' ביבמות מ"ח ע"א ד"ה המפקיר ובכ"מ, זולת אם נחלק בין בטול רשות דשבת דהוא רק סלוק מקנין השמוש, בין ההפקר דקנין הגוף וצ"ע

דף קנ"ז ע"א ר' יהושע אומר לקטן אמרו ק"ו לגדול, ע' חוט המשולש בחלק התשובות להגאון ר' הלל ז"ל סי' א'

שם במשנה נפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח כו', ע' בת' הרדב"ז ח"א סי' שס"ה ובת' מהר"ח או"ז סי' ק"ס

רשב"ם ד"ה אלא כי תיבעי לך. א"נ אלמוה רבנן לשיעבוד יותר מקנין דלא תנעול דלת בפני לוין כו', ע' מחנה אפרים ר"ה גביית חוב ובת' ברית יעקב סי' צ"ח

תוד"ה א"ר יוסף. דהיינו טעמא מדר' נתן ועוד אפילו היה יכול להביא ראיה מתניתין עדיפא ליה, ע' מהרש"א וע"ע תומים ס"ס פ"ה.