אור הישר (נזיקין ב) לו

דהתוס' שם הרגישו בזה, ומשו"ה כתבו וז"ל הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם ובממונם אלא הם יודעים שלא היה נותן שבישא לאריסיה והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד ע"ש, אמנם לפי המבואר בסוגיין בלא"ה ניחא, דבאמת בשום עונש לצדיק בגופו או בממונו לא שייך זה, רק דוקא הכא שהיה הפסד מרובה כזה ביין. בזה חשו לאמר לו שיפשפש במעשיו, עפ"מ שדרשו הכא מקרא כנ"ל

ע"ב כתיב והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו כו' כי קא חשיב משפת ברובים ולמעלה ע"כ, והיינו דאמרינן לעיל ד"ג סוף ע"א כי קאי בתלתין קאי, וע' בתוי"ט יומא רפ"ה ובס' עזרת כהנים על מס' מדות רפ"ק ד"ה אבל על רש"י

דף צ"ט ע"א דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה, בזה יפה כתב הגאון ר' יחיאל העליר ז"ל בספרו עוטה אור על שה"ש במבוא חשיר, שזה מרומז במלכים א' ה' דכתיב ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים, דלכאורה תיבות אל מקומו מיותר, ובע"כ דזהו מקומו שניתן לו מאת ה' ע"ש

והא דלא חשיב להו במשנה דאבות פ"ה בין הנסים שנעשו בביהמ"ק משום דניסי דבראי קא חשיב ניסי דגואי לא קחשיב כדאמרינן ביומא כ"א ע"א, וע' בס' עזרת כהנים למס' מדות דף ל"ז ובהעמק דבר לפ' עקב בפסוק בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי

שם כיצד הן עומדין ר' יוחנן ור"א ח"א פניהם איש אל אחיו וח"א פניהם לבית כו', ע' בס' נפש החיים שער א' פרק ה'

רשב"ם ד"ה כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם הופכים פניהם זה לזה כו' וכשאין עושין הופכין פניהם לבית ע"י נס, עמש"כ בזה הגאון נצי"ב ז"ל בביאור הרחב דבר לפ' תרומה כ"ה כ'

ע"ב אמאי שלו לא הגיעו לינקוט פזרא וליתיב, ע' תוס' ב"ק כ"ח ע"א ד"ה ולנקוט ובנתיבות סי' ד' סק"ג

דף ק' ע"א דתניא הלך בה לאורכה ולרוחבה קנה מקום הלוכו דברי ר"א כו' דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. ע' פרשת דרכים דרוש א' ובדרשות מהרי"ח דרוש ה' וע"ע בהתוה"מ פ' פנחס ס' י"ז ובס' דרכי נועם דרוש ז'

שם אידי ואידי חד שיעורא הוא, חגיגה י"ב ע"א תענית יוד ע"א שבת ע"ו ע"א ע"ח ע"ב פסחים נ"ג ע"א ק"ח ע"ב כתובות ד"ס ע"א סוטה ד"ד ע"א נדה י"ד ע"ב

רשב"ם ד"ה כשאבדה להן דרך, וכש"כ מתניתין דהוא עצמו נתן להם כו', ע"ל י"ב ע"א תוד"ה מצר ובת' פני יהושע ח"ב סי' צ"ד

ע"ב רשב"ם ד"ה משבעה מעמדות ומושבות בחזירתן מן הקבר הולכין מעט ויושבין כו', וכן פי' הרשב"ם קודם לזה בד"ה מקום שזה עושין בשובם מן הקבר ע"ש. אבל רש"י במגילה כ"ג ע"ב כ' דמעמדות ומושבות עושין כשנושאין את המת לקוברו, וכן הרמב"ם בפיה"מ שם כ' דמעמד ומושב הוא כשהיו מתקבצים בני אדם ללות את המת כו', אמנם מסוגיין בגמרא משמע כהרשב"ם, דהא קאמר טעה שאין עושין אלא ביום ראשון והוא עבד ביום שני, כן אהא דאמרו לו א"כ אף בשבת מותר לעשות כן ואסקינן בעיר הסמוכה לביה"ק דאמטיוה בין השמשות. מכל זה משמע דנעשה בשובם מן הקבר. ובפי' רגמ"ה בסוגיין משמע נמי דמפרש כהרשב"ם דהא כתב וז"ל מעמד מקום שעושין בו הספד לנחם אבל ע"כ, ובע"כ שהוא לאחר הקבורה דאל תנחמהו בשעת שמתו מוטל לפניו, וטעם ענין המעמד ומושב תלוי נמי בזמן המעמד, דהא הרשב"ם הביא בתר הכי מפני שהשדים מתלוים עם החוזרים ע"ש, וטעם זה לא יתכן רק אם עושין אחר הקבורה כשחוזרין, אמנם בשו"ע סי' שנ"ח דנקטו שהוא לפני הקבורה, הביא בש"ך שם בשם הלבוש שהוא כדי להבריח רוחות הטומאה הרוצים להחזיק בו שלא להכניס עמו לקבורה כי כשמעמידים אותו הולכים להם ע"ש

תוד"ה ורומן, ומיהו מה שפי' דאם אין בו פותח טפח אין בוקע ועולה אלא כנגד הטומאה לא ידע ר"י מנא ליה כו'. ע' בס' חזון איש לאהלות סי' ו' אות כ"א

דף ק"א ע"א במשנה ועושה חצר ע"פ המערה שש על שש כמלא המטה וקובריה ע' ירושלמי נזיר פ"ט ה"נ ובתפארת ישראל אהלות פט"ז מ"ג

שם הני תרי להיכא שדי להו אי לבראי הא קמיתדשי להו כו', ויש להסתפק אי האי חשש דישא דהכא הוא משום איסור הנאה מקבר, וכמש"כ הש"ך בסי' שס"ד סק"ג דאסור לדרוך על הקברים דאסור בהנאה, או משום בזיון המתים, וע' בת' הגרע"א סי' מ"ה ובת' שיבת ציון סי' ס"ב ובת' באר יצחק חי"ד סי' ל"א

תוד"ה ורחבן ששה, ואפילו למ"ד בסוכה שהאדם תופס אמה היינו כשהוא לבוש כו', ע' בת' הריב"ש סי' רצ"ה ובמש"כ בחידושי לסוכה ד"ז ע"ב

ע"ב המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו כו', ופרשב"ם דדין תפיסת הקבר ילפינן מדכתיב ונשאתני ממצרים ממצרים טול עמי כלומר מקרקע מצרים, והוא מנזיר ס"ה ע"א ע"ש ולכאורה הלא יעקב אבינו השביע ליוסף אל נא תקברני במצרים, וא"כ לא טעם כלל טעם קבר במצרים רק היה מונח חנוט כך בארונו עד שנשאוהו עם ארונו למערת המכפלה, ומה שייך ללמוד ממנו דין תפיסת הקבר מזמן היותו במצרים, ונראה עפ"מ שיל"ד בקרא מדוע כפל דבריו לאמר ונשאתני ממצרים וגו'.