אור הישר (נזיקין ב) ריט

ס"ל דלא אהני לישנא יתירה לאטפויי א"כ מצינו פלוגתא דתנאי בזה ומיישב בהכי קושית התוס' בערכין די"ט ע"א ד"ה הוא דאמר ע"ש, ולע"ד לא זו הדרך בהבנת הסוגיא דב"מ. רק התם פליגי אם מועיל תנאי במקום מנהג, וזהו כוונת רש"י שם במש"כ דכיון דלא צריך לאתנויי פי' דהא יש שם מנהג ובכ"ז אתני בע"כ דמועיל התנאי למזוני יתירה כו' ע"ש, ולישנא יתירה אין לו שום שייכות לתנאי כמובן, ואדרבה מהא דבסוגיין נראה להיפוך דרשב"ג ס"ל לישנא יתירה לטפויי מילתא קאתי, דהא בסיפא קתני לקחו הימנו בסתם אינו רשאי לקרוע ומאין יצמח לו ההיתר ברישא דברייתא לקרוע בבגדו של חבירו הלא הוא רק משום לישנא יתירה שהודיעו בשעת שאילת הבגד שהולך בו לבקר את אביו שהוא חולה ומדבריו יבין המשאיל שאם ימות אביו יקרע בו ולכן אמרינן שע"מ כן השאילו אלמא דרשב"ג ס"ל לישנא יתירה לטפויי, וכן דייק הנמו"י במו"ק שם דז"ל קורע ומאחו שכיון שהודיעו שלבקר החולה הלך כאילו נטל רשות ממנו שאם ימצאנו מת יקרענו ע"כ, ואח"כ כ' בד"ה ומאחה וז"ל אע"פ ששאר קרעים של אב אינן מתאחין שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו הלכיך מאחו ע"ש, והנה תוכן כוונתו מבואר שבא לתרץ בדבריו קושית הרא"ש במו"ק שם למה ניתן להאחות הלא הוא מן הקרעין שאין מתאחין והכא הלא ברשות הוא קורע כו' וע' בטור וב"י סי' ש"מ ובכ"מ פ"ה ה"ז מה' אבל, אולם לפמש"כ מיושב קושית הראשונים ברווחא, דבאמת אם היה מתנה בתנאי גמור כדין לקרוע בבגד אז הוה קם דינא לבלי לאחות קרע שעל אביו אע"פ שהוא שאול, משא"כ הכא דדיינינן היתר הקריעה גם מתחילה רק מטעם גילוי מילתא על שהמשאיל שתק על הלישנא יתירה של השואל, לכן די לנו אם נתירנו את הקריעה אמנם אח"כ מאחה כיון שלא היה בזה תנאי מפורש כמשפטי התנאים, אכן עכ"פ נראה בעליל דרשב"ג ס"ל דדיינינן לישנא יתרה כנ"ל, ודוחק לחלק דדוקא התם ס"ל לרשב"ג דאהני יתור לשון משום דלא היה יכול לדבר דבריו בפירוש מפני כבוד אביו ודאסור לפתוח פיו לשטן משא"כ בעלמא שהיה יכול לפרש דבריו בתנאי מפורש, דאין זה במשמע כנלע"ד

פ"י אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה בברכות רפ"ג ובב"ר פנ"ח סי' ו' הגרסא מן התפלה ומן התפילין כו' וע"ע במד"ר ר"פ וילך

פי"א המת והכלה שהיו מקלסין ובאין זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה כו', ע' העמק שאלה לשאילתות ס"פ בראשית

שם אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו אינו ישן לא ע"ג מטה ולא ע"ג מטה כפויה, פי' אלא ישן ע"ג קרקע כדמפרש בתורת האדם להרמב"ן בענין מי שמתו מוטל לפניו

פי"ב אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפלוני, הנה התוס' בברכות י"ח ע"א ובכ"מ הביאו ראיה מהך דהכא להסיר הציצית מטליתות של מתים, אבל מסקו על זה דהגמרא חולק עליו, וכוונתם למנחות מ"א שהביאו שם מקודם, דשם אמרו בההיא שעתא ודאי רמינן ליה, פי' אחרי מיתתו ודאי מטילין ציצית בהתכריכין שהכין בחייו, והוא נגד צוואת אבא שאול דהכא ע"ש, אבל לפי גרסת הילקוט בפ' תצא רמז תתקל"ג אין שום סתירה, דאיהו גריס במנחות שם בההיא שעתא ודאי לא, משום לועג לרש כו' ע"ש, והשתא לפי גרסתו ודאי אין מטילין ציצית בתכריכין. משום דבזה יהיה לועג לדש, ועפ"ז דוקא מתאמת צוואת אבא שאול דהכא עם סוגיא דמנחות, ובמק"א הארכתי

פי"ג המוצא מת בקבר הרי זה לא יזיזנו ממקומו אא"כ יודע שמקומו שאול לו, כ"ה הגרסא בתורת האדם להרמב"ן ענין הקבורה

פי"ד האשה שירשה את הקבר נקברת בתוכו היא וכל יוצאי ירכה דברי ר"מ וחכ"א ולא יוצאי ירכה כו', ע' גרסת וביאור הברייתא בתורת האדם להרמב"ן ענין הקבורה

שם לאחר יב"ח הרי זה לא יזכור לו כל עיקר כו', ע' עקידה שער ס"ט. מסכת כלה

ומנין לברכת חתנים מן התורה שנאמר ויברכו את רבקה ומנין שאפילו אלמנה אסורה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים כו', וכן הובא רפ"א ממס' כלה רבתי וכה"נ בילקוט חיי שרה רמז ק"ט, וצ"ע דבכתובות ד"ז ע"ב תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר כו', ושם אינו מחלק כלל בין בתולה לאלמנה, ואם יספיק פסוק אחד לשניהם מדוע בחר בקרא דדברי קבלה ולא מקרא דויברכו את רבקה ואפשר דס"ל כדעת הירושלמי דאין למדין מקודם מ"ת כמש"כ התוס' במו"ק ד"כ ע"א בד"ה מה חג ובמק"א הארכתי בזה, וע"ע בתי הרשב"א סי' אלף קס"ז ובמיוחסות סי' קפ"ה

שם כלה שנבעלה יום ראשון אסורה כל שבעה כו', אין כן הגרסא בסמ' כלה רבתי פ"א וע' ראבי"ה סי' קפ"ג.