אור הישר (נזיקין ב) ריא

מסדר המשנה ע"ש, וביותר קשה במגילה ט"ו ע"א דא"ר אלעזר א"ר חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, משמע דכל הילפותא ומהאי קרא חידושא דאמוראי היא וצ"ע

מ"ז. גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר כי חיים הם למוצאיהם כו', ע' ספרי עקב סוף פיסקא מ"ח

מ"ח. הנוי והכח כו' כולם נתקיימו ברבי ובבניו, ע' עקידה שער פ"ב

מ"ט. א"ר יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום כו', ע' תשבץ ח"א סי' קמ"ב ובס' מצח אהרן דרוש ו'

שם בשכבך תשמור עליך בקבר, והנה זה מתאים עם דרשתם בסוטה כ"א ע"א בשכבך תשמור עליך זו מיתה ע"ש ואע"ג דהאי שמירה קאי נמי על הזמן כל עוד חלקו בחיים כדפירש"י בב"מ ק"ח ע"א, וכ"מ מפירש"י בברכות ד"ה ריש ע"א לענין ק"ש ע"ש, מ"מ י"ל תרתי ש"מ מהאי קרא

מ"י. חמשה קנינים קנה לו הקב"ה בעולמו ואלו הן תורה קנין אחד כו', אע"ג דכתיב מלאה הארץ קניניך תהלים ק"ד. מ"מ חשב אלו לקנינים פרטיים כדהאריך בעקידה שער י"ח

מי"א. רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו', ע' בת' שבות יעקב ח"ב חח"מ סי' קפ"ב. אבות דר"נ

פ"א עשר קללות נתקללה חוה באותה שעה כו'. בעירובין ד"ק ע"ב הוא בשם רב יצחק בר אבדימי, וע' פדר"א פי"ד ובב"ר פ"כ

שם מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע ר' יוסי אומר טוב עשרה טפחים שעומד ממאה אמה ונופל, ע' סנהדרין כ"ט סוף ע"א ובפדר"א פי"ג ובב"ר פי"ט

שם מה חשב נחש הרשע באותה שעה אלך ואהרוג את האדם ואשא את אשתו כו', פי' הריגתו תהיה ע"י עצתו שיאכל מעץ הדעת, וקשה הלא הנחש כשהוא לעצמו חשב שאם תאכל תמות ואיך ישאנה, ונראה דלכן פירש"י בחומש בפסוק ואיבה אשית וז"ל אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה כו' ע"ש, ועפ"ז ניחא דאם הוא יאכל תחלה הרי ימות ותוכל אח"כ להנשא אל הנחש

אמנם המהרש"א בסוטה ד"ט ע"ב הקשה על פירש"י אלו הלא מן הכתוב משמע שהסית חוה לאכול ממנו וא"כ גם היא תמות וע"ש מה שתירץ. ולעד"נ דחשבון הנחש היה נכון מאד וחשב בודאי דאע"ג דההסתה לאכילה היתה לשניהם יחד מ"מ הוא יאכל תחלה, לפ"מ דבעלה אמר לה דאכילה זו היא סם המות והנחש אמר לה דהוא מאכל המאיר את העינים כדכתיב ונפקחו עיניכם, ולכן קודם שתבא אצלה האכילה לפעולה הלא תהיה עדות שניהם בספק השקול עם מי הצדק, ולמען דעת האמת הגמור אין לה דרך אחרת רק לספר לבעלה אשר אמר הנחש ולהסיתו לאכילה כאשר הסיתה הנחש, ואם יאכל תחכה אותו יום ותראה אם נתקיים בו, ביום אכלך ממנו תמות, ואם לא ימות תאכל היא למחר, אבל כל זמן שהוא לא יאכל לא תרהיב היא עוז בנפשה לאכול ספק סם המות ואדם כשיאכל בודאי ימות באותו יום ואז ישאנה, כן היה חשבון הנחש, אכן לפ"מ דבעצתו הפריז על המדה לדבר על לבה או משום דנשים דעתן קלות לכן פעל עליה יותר עצת הנחש ואכלה קודם, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ולפמש"כ מה נמלצו דברי רש"י במה שהוסיף על האגדה לכתוב כשיאכל הוא תחילה

פ"ב הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור, ע' תוס' יבמות כ"ה סוף ע"ב וברבינו יונה לברכות ד"ג ובראב"ן סי' ש"ו וס"ס שי"א ובת' הריב"ש סי' תצ"ח ובת' חו"י סי' קכ"ב ובסמ"ע סי' ל"ז סק"כ וברמ"א אה"ע סי' י"ב ס"א ובט"ז וביאורי הגר"א שם

פ"ג ר' דוסתאי ב"ר ינאי אומר אם בררת וזרעת ברביעה ראשונה שוב לך וזרע ברביעה שניה כו', ע' פרשה ס"א סי' ג' ובתנחומא שם סי' ו'

שם הוא היה אומר אם נתת פרוטה לעני שחרית ובא עני אחר ועמד לפניך ערבית תן לו כו', ע' מד"ר שם ובמדרש משלי סי' כ"ח

פ"ד כיון ששמע ריב"ז שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת כו', ע' גיטין נ"ו ובמד"ר איכה פ"א סי' ל"א

פ"ה אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס כו' אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים כו', ע' רשב"ם ב"ב קט"ו ע"ב ובע"ז י"ט ע"א ובמה שהאריך בזה הרמב"ם בפיה"מ פ"י דסנהדרין וע"ע עקידה שער ס"א ושער ע"ג.