אור הישר (נזיקין ב) קצא

פ"א מ"א. שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר כו' והנה בריש נדה כתבו התוס' דכל פלוגתתם הוא לתרומה וקדשים אבל לחולין לכו"ע דיה שעתה דאוקמה לה בחזקת טהורה והקשו שם מ"ש מכל ספק טומאה דברה"י טמא ודאי אף לחולין כדגמרינן מסוטה ותירצו דמסוטה ילפינן רק טומאת מגע אבל לא טומאה דאתיא ע"י ראיית גופה, וכן כפלו דבריהם שם די"ז סוף ע"ב, וע' נובי"ק חי"ד סי' נ"ה ובתנינא שם סי' ק"כ בהגה"ה

מ"ב. חמשת רבעים חייבין ר' יוסי אומר חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין, ע' תוס' שבת ט"ו ע"א ד"ה ר' יוסי ובמש"כ שם עה"ג

, מ"ג. הלל אומר מלא הין שאובין פוסלין המקוה, ע' במפרשים ובספר זרעא דיוסף סי' א'

מ"ד ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלו ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם, הנה ענין זה דומה להא דהתנא חשיב באבות פ"ה מ"ז בין שבעה דברים בחכם מה שהוא מודה על האמת וכדהאריך בזה התוי"ט בפרקין לקמן מי"ב בשם הרמב"ם ע"ש, ובביאורי הגר"א לאבות שם הורה על מדה זו בפסוק וישמע משה וייטב בעיניו וע"פ דרשתם בזבחים ק"א ע"א ע"ש, וע' מה שהארכתי בחידושי לזבחים שם בדברים נכונים בס"ד

מ"ה. שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין, ע' תוס' ב"ק פ"ב ע"ב ד"ה אתא ובגיטין ל"ו ע"ב ד"ה אלא ובע"ז ל"ה ע"ב ד"ה מכלל

מ"ו. א"ר יהודא א"כ למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת, הנה כה"ג אשכחן ביבמות קכ"ב ע"א הא קמ"ל דאי משכחת סתמא דאין משיאין ב"ש היא, וע' תוס' ברכות מ"ז סוף ע"א עירובין ספ"ק ד"ה אמר סוכה ל"ה ע"ב ד"ה אמר

מ"ז. ב"ש אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין משלשה ובה"א כו', ע' נזיר נ"ב ע"ב ובס' חזון איש סי' כ"א

מ"ח כרשיני תרומה בש"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה בה"א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה שמאי אומר יאכלו צריד רע"א כל מעשיהם בטומאה, הנה מה דבמשנתינו פתח רק בכרשינין פי"ב ה"ז מה' תרומות כתב התלתן והכרשינין י"ל משום דהרמב"ם פסק כב"ה גם בתרומת של תלתן בפ"ב מ"ג דמע"ש דכל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה, כמו גבי כרשיני תרומה דהתם משנה ד' ודהכא, משו"ה כיילינהו כחדא, משא"כ במשנתנו ובמשנה דמע"ש פלגינהו, משום דבעי להשמיענו בכרשיני תרומה פלוגתא דב"ש וב"ה שמאי ור"ע מה דלא פליגי בתלתן ע"ש

אולם בהא דהרמב"ם מסיק שם לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן עם הארץ, שפיר הקשה הכ"מ לכאורה הלא זהו רק לר"ע דהכא ודמע"ש דס"ל כל מעשיהם בטומאה. ועפ"ז שפיר אזיל לטעמיה בפ"ד מ"ט דחלה דמתיר לתת לכהן ע"ה ע"ש, משא"כ הרמב"ם לפ"מ דפסק כב"ה, ובכלל הלא קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו כו' ע"ש

ולעד"נ דבלשון הרמב"ם שם על אתר מתורץ קושיתו שכ' וז"ל הואיל ואינו מאכל אדם ה"ז מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה כו' ע"ש, ולפ"ז הרי כוונתו להשמיענו דכיון דלאדם נאכל רק מדוחק, ולהכי אע"ג דלכתחילה צריך להיות נזהר בעת שרייתן במים מטומאה, כיון דלא שכיח שיהיו נאכלין לאדם להכי לא גזרו בזה אפילו לב"ה. והאי לפיכך קאי על הואיל ואינו מאכל אדם ע"ש

מ"ט הפורט סלע ממעות מע"ש בש"א בכל הסלע מעות ובה"א בשקל כסף ובשקל מעות, ע' בת' מהרי"ק סי' צ"ה

מ"י הפורט סלע של מע"ש בירושלים בש"א בכל הסלע מעות ובה"א בשקל כסף ובשקל מעות, ע' משה"ק התוס' בזה בב"מ מ"ה ע"א ד"ה בכל הסלע ומאי דמיישב לקושיתם שם במעיני החכמה מהדורא בתרא

מי"א. כסא של כלה שנטלו חפויו ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין כו', והנה במס' כלים פכ"ג מ"ד אהא דכסא של כלה ומשבר של חיה דקאמר ר' יוסי אין בהם משום מושב כ' שם הר"ב דפליג אמתניתין דהכא ע"ש, ובאמת קשה לאמר דר' יוסי יפלוג על ב"ש וב"ה, והתוי"ט כ' שם דלא אתפרש טעמא דר' יוסי וע"ש בתפא"י, וע"ע מש"כ בזה במשנה אחרונה לכלים פכ"ב מ"ד.