אור הישר (נזיקין ב) קעב

במשנה

כיצד העדים נעשים זוממין מעידים אנו באיש פלוני שהוא ב"ג או ב"ח אין אומרים יעשה זה ב"ג או ב"ח תחתיו אלא לוקה ארבעים, ע' שעה"מ פ"ו ה"י מביאת מקדש ובס' תשובות רבי אליעזר סי' ט"ו וע"ע בריטב"א ובת' הגרע"א סי' קע"ט ובתומים סי' ל"ח

שם מה"מ אריב"ל דא"ק ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו כו' בר פדא אמר ק"ו ומה המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל, וקשה בשלמא ריב"ל הורה להאי קרא גופיה דבאופן כזה ליתא לדין הזמה, משא"כ לבר פדא דמצד הכתוב אין לו שום הכרעה לחלק בין זוממי חלל לשאר זוממין. וכיון דפשטות הכתוב אינו מחלק ביניהן, א"כ הוא דן ק"ו נגד פשוטו של מקרא דזוממי הלל שוין לכל הזוממין. ול"ד לכל המקומות דדיינינן ק"ו דהתם הדין החדש אין לו שום הוראה בכתוב כלל לכן ילפינן ליה בק"ו מאיזה דין אחר המפורש בקרא, אבל הכא דרחמנא סתמינהו לפי דעתו הוא שלא לחלק ביניהם והיכי אתא ק"ו ואפיקתיה מקרא, לבד זה בלתי מובן מדוע. נאיד בר פדא להוכיח דין המשנה מגופיה דקרא כדדריש ריב"ל וצ"ע כעת

תוד"ה מעידין. תימא כיון דאם הוזמו אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה כו' הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות וי"ל כיון דלוקין הויא כאשר זמם והוי שפיר אתה יכול להזימה ע"כ, והנה בזה תתיישב ג"כ מה שיש להקשות בקידושין ע"ג ע"ב, אהא דתניא חיה נאמנת לאמר דזהו בכור, ואע"ג דע"י עדותה מפקינן חמש סלעים דכהן, ובזה הויא עדות שאי אתה יכול להזימה דהיא אין לה מה לשלם רק אחרי דתתאלמן או תתגרש כדתנן בב"ק פ"ז ע"א ואולי לא תתאלמן ולא תתגרש לעולם, וסתמא דהש"ס ודאי לא איירי דוקא בפנויה אלא אפילו כשהחיה היא אשת איש, ובע"כ דכל היכא דליכא לקיומי ביה כאשר זמם בפועל, אז לקי כמו הכא, וכיון דע"י מלקות נתקיים כאשר זמם, אז הוי נמי עדות שאתה יכול להזימה נובי"ק חאה"ע סי' נ"ז נ"ח ובת' הגרע"א ס' קע"ו

בא"ד ועוי"ל דגבי עדות דב"ג וחלוצה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה כו', ע' נובי"ק חאה"ע סי' ע"ב וסי' ע"ד ובאבני מלואים סי' ז' ס"ק י"ב

תוד"ה מעידין השני. וא"ת האיך אתם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לאמר מזיד הייתי, ע' מה שתירץ בזה בס' שאילת דוד ח"ב קונטרס החידושים וע"ע בת' שבות יעקב ח"א חח"מ סי' ק"ע ובתומים קונטרס כללי מגו אות ק"ד ובס' חזקה רבה חאה"ע סי' ק"צ

תוד"ה כל הזוממין. אבל בד' מיתות ב"ד פשיטא נמיתם ככל חייבי מיתות, ע' בס' מעין החכמה דף י"ד ע"א

ע"ב אלא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מניין כו', ע' ברמב"ן לסה"מ שרש שלישי

שם ותיפוק ליה מלא תענה משום דהוי לאו שא"ב מעשה וכל לשאב"מ אין לוקין עליו, וקשה הלא כל ענין דלשאב"מ אין לוקין עליו ילפינן לקמן ר"פ הלוקין משום דגבי מלקות כתיב אם לא תשמור לעשות, ולעשות משמע בלשון הכתוב מעשה, ולפ"ז הרי נוכל לאוקים קרא דלא תענה בעדים זוממין כקושית הש"ס, ואפ"ה לא תקשה מהא דלית בה מעשה לפ"מ דבב"ק ד"ה ע"א אמרינן דפעולת העדים זוממין אע"ג דלית ביה מעשה רחמנא קרייה מעשה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, הרי חזינן דתיבת לעשות דכתיב גבי עדים זוממין נחשבת בלשון התורה מעשה, ולפ"ז מדוע לא נימא נמי דהאי תיבה גופה דכתיב בקרא דאם לא תשמור לעשות יורה ג"כ על עדים זוממין דבדידהו נחשבת למעשה וצ"ע כעת, וע' בתוס' כתובות מ"ה סוף ע"ב ובנובי"ת חא"ח סי' ע"ו

שם וכל לאו שא"ב מעשה אין לוקין עליו, הארכתי בזה בחידושי לתמורה ד"ב וד"ג

שם מ"ט דר"ע קסבר קנסא הוא וקנס אין משלם ע"פ עצמו כו', ע' ש"ך חו"מ סי' ל"ח סק"א ובתומים סי' כ"ט סק"ו.