אור הישר (נזיקין ב) יז

תוד"ה קריביה. צ"ל שלא היו לו בנים והקרוב יותר יורשו כו', ע' קצוה"ח סי רמ"ז סק"ב

ע"ב אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני א"ר נחמן הדרי ארעא והדרי פירי, ע' בת' מהרשד"ם חח"מ סי' רכ"ו

שם דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה כו' אין חטפי ודידי חטפי כו', ע' בת' הרא"ש כלל ק"ז סי' ה' ובס' מעיני החכמה לב"מ מה"ק דף ד' אות י"ח

תוד"ה ואי טעין. וי"ל דאיצטריך טעמא דלא חציף אם לקטן והניח ברשות שאינו שלו דלא תפיס בהן, ע' תומים ר"ס קל"ז ובנתיבות שם סק"ב

תוד"ה היינו נסכא. ואור"י דודאי אם לא היה העד מחייבו שבועה היה נאמן במיגו כו', ע' ש"ך חו"מ סי' נ"ח ס"ק י"א

דף ל"ד ע"א וכיון דאמר דחטפה הו"ל כגזלן כו', זהו המקור הנכון לדברי הרמב"ם פ"א ה"ג מה' גזילה שכ' איזהו גוזל כו' כגון שחטף מידו מטלטלין, כמש"כ בליקוטי הגר"א לדברי הרמב"ם שם

שם לישתבע הא אמר מיחטף חטפה וכיון דאמר דחטפה הו"ל כגזלן. ע' תוס' גיטין נ"א סוף ע"ב ובמש"כ בחידושי לשבועות ל"ט ע"א

שם א"ל ר' אבא הוי מחוייב שבועה שא"י לישבע וכל המחויב שבועה שאי"ל משלם, הנה כה"ג בב"מ צ"ח ע"א, ולכאורה איכא נ"מ בזה דהכא אינו יכול לישבע מפני שב"ד לא יניחוהו מטעם גזלנותא כדאמר כיון דחטפה הו"ל כגזלן, משא"כ בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אינו יכול לישבע מחמת הספק שיש לו בזה, ועל טענת שמא ליכא שבועה מדאורייתא כדכ' הקצוה"ח סי' ע"ה סקי"ז וסי' צ"ב סק"י וע"ע בס' שערי ישר שער ז' פרק ב'

רשב"ם ד"ה היכי לידייניה. שאילו היו שנים מעידים אותו שחטף היינו מחייבין אותו לשלם כו', וכ"כ התוס' בד"ה הוי מחוייב ע"ש, וקשה הלא לפי טענתו אין חטפי ודידי חטפי עשה כדין אפילו היו שם מאה עדים דאנן פסקינן כר"נ ר"פ המניח עביד אינש דינא לנפשיה ומכש"כ היכא דאיכא פסידא ס"ל לכו"ע דעביד דינא לנפשיה, ובן בג בג קאמר שם שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל, ועפ"ז קשה נמי על ר' אמי גופיה בגמרא אמאי קאמר כיון דאמר דחטפה הו"ל כגזלן, ובכלל הלא אין אדם משים עצמו רשע ולפ"ז יש מקום להאמינו דדידיה חטף וע"ל ל"ג ע"א תוד"ה לקוחה, ומזה מוכח דהא דאמרינן בגמרא אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה א"ל אין חטפי ודידי חטפי הוא דוקא שהשיב על דברי העד, אולם אילו הוה אמר דחטף שלו מקודם דאתא הך סהדא ומכש"כ אם היה מביא אז עדים שהחפץ היה שלו בודאי דהיה מהימן, שוב מצאתי לדייק כמש"כ עפ"ד הראב"ן בסי' כ"ז ע"ש, וממילא מובן דגם בב"ק אהא דעביד אינש דינא לנפשיה איירי נמי דעל עצם הטענה דשלו הוא איכא עדים, דאל"ה לא מהימן לאמר דדידיה הוא ועביד דינא לנפשיה

אמנם בראב"ן שם ראיתי שהקשה אהא דבסוגיין מהא דתנן רפ"ב דכתובות ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן שהפה שאסר ואמר של אביך היתה אמר נמי לקחתיה ממנו ונאמן ה"נ הפה שאסר שאמר חטפי אמר נמי דידי חטפי ומדוע אינו נאמן, ותירץ דהכא הודה ע"פ העד ואין כאן הפה שיתיר להאמינו ע"ש, אולם לע"ד בלתי מובן עצם הרכבת הראב"ן ממשנה דכתובות להך דהכא, לפ"מ דאוקמינן התם בגמרא דאכלה נמי שני חזקה, ומה ענין זה לדהכא דאיירי במטלטלין וצ"ע כעת

רשב"ם ד"ה לישתבע. וגבי הך שבועה פסול כגזלן אצל כל שבועות כו' ע"כ, וכן פירש"י נמי בשבועות ל"ב ע"ב ושם מ"ז ע"א דלגבי שבועה אחרת גם הוא כשר, והדיוק משום דאמר כגזלן ולא אמר גזלן כדביאר בנובי"ת חאה"ע סי' כ'

תוד"ה הוי מחוייב. וכ"ת דהא לא חשיב מיגו דהא אם אמר לא חטפי הוי חייב שבועה דאורייתא לא היא כו', ע' תומים קונטרס כללי מיגו סי' פ"ג ובקצוה"ח סי' נ"ח סק"ג

בא"ד דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין כו' ואין מועיל לו מיגו ליפטר, ע' אבני מלואים סי' מ"ב סק"ד

ע"ב אמר להו אפקוה וכל דאלים גבר כו', דוקא הכא אמרינן כל דאלים גבר משום דהארבא עמדה על הנהר אבל דבר הבא ביד ב"ד לא אמרינן כל דאלים גבר כמש"כ בת' משאת בנימן סי' י"א וע' בטוש"ע ומפרשים סי' קל"ט

תוד"ה ההוא ארבא. ומפרש ר"ת דאוחזין שאני כו', ולריב"א נראה דלאו דוקא אוחזין כו', ע' בחידושי הגרע"א ריש ב"מ

דף ל"ה ע"א התם ליכא למיקם עלה דמילתא הכא איכא למיקם עלה דמילתא, ע' בת' הרא"ש כלל ע"ז סי' א'

שם התם להאי אית ליה דררא דממונא ולההוא אית ליה דררא דממונא כו', ע' בת' הריב"ש סי' תל"ד

רשב"ם ד"ה יחלוקו דספיקא הוא וליכא למומר הכא המוציא מחבירו דאין אחד מוחזק מחבירו ע"כ. כוונתו ביאר הוא גופיה לקמן קס"ו ע"ב בד"ה תיקו דנ"מ בין ספיקא דעובדא לספיקא דדינא ועמש"כ בחידושי שם

תוד"ה שודא. וא"ת א"כ יתן למי שיתן לו שכר וי"ל דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא, ע' בס' גרש ירחים ע"מ גיטין דף י"ד ע"ב

בסה"ד עוד פי' דדוקא דיין מומחה עושה שודא דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה