אור הישר (נזיקין ב) קסז

רש"י ד"ה כאומר. דכיון דלא לוה לפי דיבורו לא פרע והרי יש עדים שלוה נאמנין הם על הלואה ואינן נאמנין על הפרעון דהודאת בע"ד כמאה עדים ע"כ, לכאורה מה יועיל הא דהודאת בע"ד כמאה עדים הלא גם בעדות העדים אמרינן לקמן מ"ב ע"א תרי כמאה, וא"כ הו"ל כתרי לגבי תרי דכ"א הן כמאה ומאי חזית דנהמנינהו לדידיה על הפרעון נגד עדותן, וי"ל כיון דנאמנותו על עצמו שלא פרע נובע מהא דאמר לא לוה כדפירש"י, א"כ עדותו קודמת לעדות העדים ומכיון שנאמרה עדות הבע"ד אז אדרבה אמרינן בדידיה תרי כמאה, קודם עדות העדים ולא יוכלו אח"כ העדים להכחישו בעדותן

ואין להקשות איך אמרינן הכא דהעדים נאמנין על ההלואה ולא על הפרעון הלא הכא אליבא דרבא קיימינן. ואליביה הא אוקמינן בב"ב קל"ד סוף ע"ב דרק בתרי גופי פלגינן דיבורא אבל בחד גופא לא פלגינן ע"ש, והכא הלא חד גופא הוא הלוה, ואפ"ל ניהי דחד גופא הוא, אבל שתי פעולות הן של הלואה ופרעון בשני זמנים נפרדים

רש"י ד"ה כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש כגון זה שלא הי"ל לאמר פרעתיך בעדים כו', ע' בת' מהר"ח או"ז סי' ר"נ ובת' מהרי"ק סי' ע"ב ובס' חזקה רבה חי"ד סי' קס"ז

תוד"ה תיובתא דשמואל בסה"ד, וקצת משמע כן בכל הסוגיא, ע' מהרש"א ובקונטרס שער התירוצים

תוד"ה כל האומר. וא"ת אמאי לא מתרצינן הכא דיבוריה לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלואתי כו'. ע' בת' באר יצחק חאה"ע סי' ט"ז

תוד"ה כל מילתא כמו שפי' ר"ת צריך לברר אמיתת הדברים כמו שיכול כו', ע' בת' מהרש"ם ח"ב סי' רי"ד

דף מ"ב ע"א התם כיון דקאמר אתורי יהבת לי ומתורי שקלת איתרע שטרא הכא אימור סיטראי נינהו, ע' בת' מהרי"ק סי' ק"כ

שם אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מיגו דיכול למימר להד"ם יכול למימר נמי סיטראי נינהו, ע' בת' הרא"ש כלל ע"ט סי' ה'

שם ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרה לי לא פרענא כו', ע' בת' הרשב"א סי' תשכ"ט ושם ח"ד סי' קצ"ב

שם אימור דאמרי רבנן דאזלינן בתר רוב דיעות ה"מ לענין אומדנא דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לענין עדות מאה כתרי ותרי כמאה, לכאורה זה גופה צריך ביאור מ"ש אומדנא מעדות, ונלע"ד להסביר בד"ז דבעדות לא שייך פלוגתא בסברא או שום שכל, רק על מעשה שהיה באיזה אופן היה ורק על זה יבאו להעיד, ומכיון דגזה"כ הוא ע"פ שנים עדים יקום דבר, הלא האמינה תורה עדות שני עדים אלו על אמונת לבב ישראלי שכך היה המעשה וממילא אם יבואו אח"כ אחרים להכחישן לא יועילו. דהתורה החליטה יקום דבר ע"פ שנים הראשונים דהן כמאה, וכן מש"א הכא מאה כתרי הכוונה דהצ"ח עדים הנותרים על השנים הראשונים לא יועילו כלום בעדותן כיון דהתורה האמינה עדות השנים הראשונים כאילו היו מאה או אלף, משא"כ באומדנא שהוא דבר התלוי בשיקול הדעת בזה אי אתה יכול לאמר בשום אופן דהשכל של שני אנשים יכריעו שכליות של מאה, ואדרבה בזה אמרינן דכמה דנפישי בקיאי טפי

והנה הש"ך בחו"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו הקשה דהתוס' סתרו בדבריהם דביבמות פ"ח סוף ע"א החליטו דבדבר הנראה וידוע לכל לא אמרינן תרי כמאה ואיך הקשו בכתובות כ"ב ע"א איך יתברר הדבר לעולם כיון דשנים אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולין להכחישן דתרי כמאה ע"ש, אבל לפמש"כ לא קרב זה אל זה דבכתובות נוגע רק לנאמנות הלב, ושפיר הקשו בתוס' הלא תרי כמאה משא"כ ביבמות תלוי בחוש ההכרה ובנוגע לחוש לא אמרינן תרי כמאה אלא כמה דנפישי בקיאי טפי כנ"ל

והגאון רבי יצחק אלחנן ז"ל בנחל יצחק סי' ל"ח ובעין יצחק חאה"ע סי' מ"ח טרח להבין מדוע גבי עדות קיי"ל דתרי כמאה ואילו גבי דיינים הולכים בתר רוב דיעות והאריך בזה טובא ע"ש, ולפמש"כ הוא פשוט בתכלית הפשיטות דבעדים תלוי בנאמנות הלב ובזה גזרה תורה דתרי כמאה משא"כ בדיינין דתלוי בחוש השכל וחוש המרובין ודאי אלים טפי לכן גזרה תורה אחרי רבים להטות, וע"ע בת' הריב"ש סי' ק"ח

שם אבל נשבעין לקטן ולהקדש והא אמרת רישא אין נשבעין על טענת חש"ו כו', ע' תומים ר"ס צ"ו. תוד"ה איתרע שטרא. מפר"ח וכן ר"ת דצריך בעל השטר שבועה שלא נפרע כו', ע' תומים ר"ס ס"ג

תוד"ה וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור פי' במגו ע"כ, והנה בר"פ הנזקין תנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, ומשמע לכאורה דלולא טעמא דתיקון העולם היה חייב שבועה, הלא לפי פירוש התוס' בלא"ה פטור מ משבועה מטעם מגו, ובע"כ טעמא דתיקון העולם עדיף טפי שהוא מתאים יותר עם השכל והנסיון דאי מחייבת ליה שבועה ממנע ולא מגבה להמציאה שלא יהא זקוק לשבועה עם השבת האבידה, כן קושית ש"ס דהכא היא נמי בגטין נ"א ע"ב ופירש"י שם וז"ל ור' אליעזר לית ליה חששא דתיקון העולם דמשיב אבידה פטור משבועה דא"כ שביק לה ואזיל כו' ע"ש וא"כ אמאי נאדו התוס' מטעם המשנה ופירש"י שם וע"ש בתוס' גיטין וכתובות י"ח ע"א.