אור הישר (נזיקין ב) קלח

רש"י ד"ה כשחתיכות שוות. כשמחברין אותן יחד מתחברות וניכרות ונראות שהיו כולן מדג אחד. ע' מה שהאריך בזה בס' חזקה רבה חי"ד סי' פ"ח

תוד"ה ובדגים. והא דלא חשיב להו תנא בהדי סנפיר וקשקשת היינו משום דסימני גואי לא קא חשיב, ע' נוב"י מ"ת חי"ד סי' כ"ט

תוד"ה מחלוקת בצירן. וא"ת והא צירן נמי איסור דאורייתא כו', ע' בס' חזקה רבה חי"ד ס"ס ק"מ

ע"ב פעם אחת חש רבי במעיו אמר כלום יש אדם שיודע יין של תפוחים של נכרים אסור או מותר כו'. ע' אור שמח פט"ו ה"א מה' סנהדרין

תוד"ה כל הצלמים. ומשמע הכא דרשב"ג נמי לא חייש למיעוטא כו', ע' בתוס' חולין י"ב ריש ע"א ובס' חזקה רבה חאה"ע סי' צ"ז

דף מ"א ע"א תוד"ה אמר רבה, לפום ריהטא משמע דמוקי פלוגתייהו דר"מ ורבנן בגזרת שאר מקומות אטו אותו מקום כו', ע' מה שהאריך בזה במל"מ פ"ז ה"ו מה' עכו"ם

תוד"ה אמר שמואל. נראה לר"י כי שמואל שסובר שברי עכו"ם מותרין אית ליה נמי עכו"ם שנשתברה מאיליה מותרת כרשב"ל כו', וכה"ד הרמב"ם כדכ' בביאור הגר"א ליו"ד סי' קמ"א סק"ו

ע"ב איתמר עכו"ם שנשתברה מאיליה ר' יוחנן אסורה רשב"ל אמר מותרת רי"א אסורא דהא לא בטלה רשב"ל אמר מותרת מסתמא בטולי מבטל ליה מימר אמר איהי נפשיה לא אצלה לההוא גברא מצלה ליה, ונראה דשתי הדעות אשכחן במעשה דגדעון שופטים ו', ויאמרו אנשי העיר אל יואש הוצא את בנך וימות כי נתץ את מזבח הבעל וכי כרת האשרה אשר עליו ויאמר יואש לכל אשר עמדו עליו האתם תריבון לבעל וגו' אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו, והשתא דעת ר' יוחנן כפ"מ שנראה דגם אחרי נתיצת מזבח הבעל דרשו לנקום את נקמתו ומכש"כ דלא בטלוהו, ור"ל סבר אין מביאין ראיה מן השוטים ואדרבה חזינן דבטענת יואש אם אלהים הוא ירב לו וגו' נסתתמו טענתם, והיא ממש דברי ר"ל מימר אמר איהי נפשה לא אצלה לההוא גברא מצלה ליה, וע"ע בס' עולת שמואל ח"א סי' ט"ז

שם הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כו', ע' בס' נר אהרן סי' ג'

רש"י ד"ה כדי שתהיה בהמתו אוכלת. להכי נקט בהמתו דמאכל בהמתו קחשיב לה אכילת עראי כו', ע' כתשובת הרשב"א סי' שס"א

תוד"ה חזקה על חבר. בירושלמי קאמר תפתר בשמת בתוך הישוב פי' ביישוב הדעת, ע' בס' חזקה רבה חא"ח סי' ע"ה ובחי"ד סי' מ"ג

תוד"ה ומכניסה. אבל אם ראה פני הבית בדגן או במירוח בכרי או בשדה ואין דעתו להביאו לבית נקבע הוא למעשר כו', הנה זהו אחד מהשלשה דרכים בגמר מלאכה כמש"כ בס' חזון איש לשביעית סי' א'

דף מ"ב ע"א ה"ק לידע אם רוח הפילה אם נפל הטילה ואת"ל נפל הטילה לידע אם זכר אם נקבה, ע' נובי"ת חי"ד סי' קפ"ח

שם גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה, בקצוה"ח סי' ת"ו סק"א הביא בשם הריב"ש מהך דהכא דזכיה יש באיסורי הנאה ואית להו בעלים ע"ש, ולכאורה הוא נגד דעת התוס' שכ' בב"ק מ"ה ריש ע"א דשור שנגמר דינו מכרו אינו מכור דאסור בהנאה ובזבחים ע"א ע"א ובסנהדרין ד"פ ע"א ביארו יותר את דבריהם בחסרון המכירה באיסוה"נ משום דאין לו בעלים והלוקח אין יכול לזכות בו יותר משאר אדם, ובדורש לציון דרוש י"א כ' ג"כ סמך לסברא זו מהא דבהדיא אמרו בגמרא שני דברים אינן ברשותו של אדם חמץ בפסח כו' הרי אפילו מה שהוא שלו ממש כיון שנאסר בהנאה אינו ברשותו ואיך יוכל לזכות מחדש בדבר האסור בהנאה וזה פשוט עכ"ל, ולפ"ז קשה באמת סוגיא שלפנינו דאמרינן דבהגבהה קני לה לע"ז, ואפ"ל עפמש"כ בת' עונג יו"ט סי' ל"ד ושם בסי' ל"א בהגה"ה ע"ש

כן בלתי מובן לע"ד מש"כ המהרש"א בביצה ל"ח ע"ב וז"ל דודאי מסתמא כל איסורין לית להו בעלים דמסתמא בעלים מפקירין להו, ובהגהות קרני ראם שם ובפמ"ג ליו"ד סי' ק"ט במשבצות סק"א הקשו עליו מדוע יפקירם כיון דאיירי בדבר שי"ב היתר הנאה ע"ש, משמע דלולא זאת הוה ניחא להו לשון המהרש"א, ולע"ד בלתי מובן מה צריך להפקר בעלים הלא האיסור הנאה מצד עצמו מניח על החפץ חותם של הפקר כמש"כ הגאון בעל דורש לציון הנ"ל, וכדמשמע מל מלשון התוס' בסנהדרין ובזבחים שם וצ"ע, וע"ע במג"א סי' תרמ"ט סק"כ ובאבני מלואים סי' כ"ח ס"ק נ"ו ובס' עולת שמואל ח"א סי' נ"ז ובס' חזקה רבה חא"ח סי' ע"ב ובחאה"ע סי' רי"ג

רש"י ד"ה אין לה בטילה עולמית וטעונה גניזה כדילפינן בפ' ר"י מושם בסתר, ע' בביאור הרחב דבר לפ' ראה בפסוק ופסילי אלהיהם תגדעון

תוד"ה לידע. רישא דברייתה בור שמטילין בו נפלים טהור כו' ועלה מייתי מעשה בשפחתו של מציק, ע' בס' חזקה רבה חי"ד סי' מ"ם.