אור הישר (נזיקין ב) קטז

שלא שמעה אזן מעולם מאי ושניהם לבדם בשדה שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי חשדה ואיכא דאמרי שכל טעמי תורה מגולין להם כשדה, וה"נ אמרינן לקמן ק"ג ע"ב דירבעם היה שונה מאה ושלשה פנים בתו"כ ע"ש, אולם זה בעצמו היה חסרונו שהיה מתרברב בשכלו הנפלא מכל חכמי דורו לאמר שהוא אינו זקוק לאמונה רק הכל ישיג בשכלו, ושלמה עם כל גודל חכמתו שהכתוב העיד עליו ויחכם מכל האדם, העיד על עצמו כשבא לפרשת אפר פרה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כדאמרו ביומא י"ד ובנדה ד"ט, הרי דהחזיק באמונתו והודה ולא בוש לאמר אמרתי אחכמה להבין הכל מטעם השכל אבל היא רחוקה ממני להיותה חכמת אלקית

ומעתה נתבונן נא על שלמה שלא די שהיה מלך על כל ישראל, כתיב ביה וישב שלמה על כסא ה' וביארו במגילה י"א ע"ב שמלך על העליונים ועל התחתונים, וחכמתו ניתן לו מהשי"ת במדה גדושה כזאת שלא היה דוגמתו, ובכ"ז לא סר מאמונתו שחוברה לה יחדיו עם חכמתו, ואליו בא ירבעם בן אשה אלמנה שלקח אותו לעבד, וביטל לעיניו אמונה שבלב באמרו כי הוא שליט בשכלו בהבנת התורה בזולת אמונה, הלא מלבד שמונח בזה ביטול על חכמת שלמה שהוא צריך ג"כ לאמונה במקום שיד שכלו קצרה מלהשיג וירבעם אינו זקוק לזה, הרי גם השיטה הכללית ביסוד היהדות שלמדו אביו דרך אמונה בחרתי ביטל לגמרי. האם צריך הרמת יד במלך יותר גדולה מזו, ורז זה גילה לנו רב נחמן באמרו שחלץ תפיליו בפניו, והוא דכל זיווגם הוא להורות על שכל המוח הזקוק לאמונה שבלב ודוקא יחדיו יהיו תואמים להבנת התורה ולא עוד אלא שהאמונה צריכה להיות לפניה ולאחריה של החכמה כי היא היסוד כנ"ל ואותה ביטלה

והנה כמו דשיטת ירבעם היתה דהחכמה היא עיקרית והאמונה בלתי נחוצה לו כמ"כ היתה שיטת דוד להיפוך ממש לגמרי, באמרו דרך אמונה בחרתי, וביאר עוד טעמו ונימוקו דאם נלך אחרי הוראת השכל ממילא המשפטים המקורבים אל השכל החיוב להקדימם, לא כן לגבי דידי שבחרתי דרך אמונה, לכן משפטיך שויתי, שאין לשים מצוה משפט קדימה, והנה חז"ל בסוכה נ"ב ע"ב העידו כי החכמה והאמונה גם יחד לא יספיקו, משום דיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו ע"ש

ועל זה באו חכמי הש"ס במליצתם הנעימה וחידתם העמוקה ואמרו שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו, כאילו אמרו שהכח האלקי שהיה בקרבו היה נאחז במחשבת ירבעם, כאילו אחד אחזו בבגדו הגשמי לסור מאיזה מוקש העומד על דרכו, וא"ל ירבעם חזור בך, היינו משיטתך. וע"י הצטרפות שלשה הכחות יחד, זאת אומרת, אני הרגש האלקי העומד לימינך, ואתה עם שכלך הכביר, ובן ישי הוא סמל האמונה, הרי ע"י הצטרפות שלשתנו נטייל בגן עדן ולא תפסיד עולמך הנצחי. אכן תשובתו היתה מי כראש, הרי בע"כ בן ישי בראש, היא האמונה, דשל יד קודם ושל ראש משועבד לו לילך אחריו, אי הכי לא בעינא, ותשובתו זו הוליכו ארחות עקלקלות להיות נחשב בסתימת משנתינו מהמלכים שאין להם חלק לעוה"ב. וענין נפלא זה ילמדנו ארחות חיים מה מאד גדול כח האמונה להיות זוכה ומזכה על ידה לעולם שכולו טוב

ע"ב למחר נפתח בחברין אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה כו', ע' יערות דבש ח"א דף ע"ג ע"א ובעקידה שער ארבעים

שם אחאב אח לשמים אב לע"ז אח לשמים דכתיב ואח לצרה יולד כו', עמש"כ עפ"ז הגאון בעל נה"מ בספרו נחלת יעקב ס"פ תולדות בפי' הכתוב במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב, הרי עשו הוא צרה ליעקב כו'

שם מפני מה זכה אחאב למלכות כ"ב שנה מפני שכיבד את התורה שניתנה בכ"ב אותיות כו', ע' מסלת ישרים פי"ט

שם אחאב שקול היה כו' ומתוך שהיה מהנה ת"ח מנכסיו כיפרו לו מחצה, ע' מש"כ בזה הגאון בעל נוב"י בספרו אהבת ציון דרוש ה'

דף ק"ג ע"א א"ד יוחנן כל האומר מנשה אין לו חלק לעוה"ב מרפה ידיהן של בעלי תשובה דתני תנא קמיה דר' יוחנן מנשה עשה תשובה כו', ולכאורה יל"ד על לשון מרפה, דרפיון משמע דלכתחילה היה בו מקום לחזקת התשובה שובה רק בשביל מי שבא ואמר דאין חלק לעוה"ב למנשה בזה מרפה ידיו

ונראה עפ"מ דר' יוחנן גופיה קאמר בע"ז ד"ד סע"ב דדוד לא היה ראוי למעשה דבת שבע דכתיב ולבי חלל בקרבי אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ע"ש, הרי דרק בזה היה להחוטא להתנחם שתועיל לו תשובת היחיד, אבל עכשיו כשישמע דלמנשה לא הועילה תשובתו הרי נתרפה ממעשה התשובה, שובה, שיש אצלו מקום לחלות הספק דמי יימר שתועיל לו כמו לדוד אולי לא תועיל תשובתו כמו שלא הועילה למנשה, ועמש"כ רב סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות והדעות מאמר חמישי פ"ג

שם דתני תנא קמיה דר' יוחנן מנשה עשה תשובה (ל)שלשים ושלש שנים דכתיב בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנים מלך בירושלים ויעש אשירה כאשר עשה אחאב מלך ישראל כמה מלך אחאב עשרים ותרתין שנין מנשה כמה מלך חמשים וחמש דל מינייהו עשרין ותרתין פשו להו תלתין ותלת. ולכאורה איכא למידק טובא הלא לפי חשבון מדוייק כזה המבואר בגמרא שמשך זמן