אור הישר (נזיקין ב) קד

חיה זמן מרובה, וע' בס' חזקה רבה חי"ד סי' מ"ז

תוד"ה בפני ב"ד חייב. כגון דראוהו ביום דאי ראוהו בלילה בעי עדות כו', ע' תומים סי' ז' סק"ז

ע"ב יודע היה משה רבנו שהמקושש במיתה כו' אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש להם ע"פ ה' כו', ע' משך חכמה ס"פ אמור בפסוק וירגמו אותו אבן

שם ת"ר המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה פוטרין אותו כו', ע' בתוס' לעיל ריש ע"א ובת' דברי נחמיה סי' א'

שם וחכ"א אין אומד אחד אומד, ע' בת' הריב"ש סי' רנ"א וסי' של"ח

תוד"ה לא היה. ואע"ג דמיתה סתם חנק היא מתוך הסברא היה מדמה לעובד ע"ז דבסקילה כו', וכ"כ התוס' בב"ב קי"ט ע"א וע' בגבורת ארי ליומא ס"ו ע"ב

דף ע"ט ע"א הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב רש"א אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור. ע' מה"פ לירושלמי שילהי נזיר

תוד"ה אי נמי. הא מחייבין ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוה כו' ע"כ, לולא דברי התוס' היה נלע"ד עפמש"כ התוס' ביבמות ד"פ ע"א בד"ה נעשה סריס למפרע, דבהכה את זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזהו אביו ע"ש. ולפ"ז ל"ד כלל דבזורק אבן לגו הרי נתגלה אחרי הזריקה על מי נפל וסופו הוכיח על תחילתו שבטבע הזריקה היתה שככה תפול ולכן לא נחשב כלל להתראת ספק, וגמרא ארוכה היא לעיל ע"ז ע"ב אהא דתניא דמשחקין בכדור שהרגו במזיד נהרגין דאיצטריך לאשמעינן דמהו דתימא התראת ספק היא מי יימר דהדרא קמ"ל, ובע"כ דזהו החידוש דבאופן כזה לא מיקרי התראת ספק, משום דרק אל המתרה היה הספק בשעת ההתראה אם תחזור הכדור ויהרוג, אבל אחרי שחזר והרג אז הוכיח סופו על תחילתו שמצד הטבע היה מוכן לחזור ואיגלאי מילתא למפרע שלא היתה כלל התראת ספק רק התראת ודאי כמו ביבמות שם, ול"ד להא דפירש"י במשנתנו דהויא הת"ס ע"ש, דהתם היה מתכוין להרוג את הבהמה וקבלת ההתראה היתה משום דהיה בטוח בעצמו דהריגתו לא תפגע באדם רק בבהמה: ומשו"ה קבל ההתראה על האדם ומשום זה נקרא בגדר התראת ספק ואפ"ה פטור משום דנתכוין להרוג את הבהמה אבל בזורק אבן לגו לא היה בטוח כלל על מי תפול וקבלת ההתראה היתה אף אם תפול בודאי על ישראל, ובאופן כזה היה נקרא התראת ודאי כנ"ל, ומ"מ פטרינן ליה משום דכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו, וע' בס' חזקה רבה חאה"ע סי' קנ"ו

תוד"ה ומפקא בסה"ד. אבל חזקיה ע"כ מוקי ליה הכי וה"ק אם יהיה אסון כלומר דין אסון שנתכוין לאשה עצמה כו', ע' נובי"ת חח"מ סי' נ"ט

ע"ב ר"ל אמר באדם דכו"ע ל"פ דפטירי אבל הכא בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינו קמיפלגי כו', ע' פלתי סי' ק"י ס"ק כ"א

שם רבנן סברי כמיתת בעלים כך מיתת השור ואין גומרין דינו של שור אלא בפניו כו', ע' בת' הגרע"א סי' קצ"ו

תוד"ה בשור. ור' יהודא סבר כונסין אותן לכיפה כו', ע' נובי"ק חי"ד סי' פ"א

בא"ד והלוקח אין יכול לזכות בו יותר משאר אדם, ע' דורש לציון דרוש י"א ובס' עולת שמואל ח"א סי' סמ"ך

בא"ד או אם ב"ד מתעצלין בסקילתן ע"כ, ובלשון זה ממש כ' התוס' בזבחים דף ע"א ע"א, ולע"ד יל"ד טובא על לשון התוס', איך נופל לאמר על סנהדרין של כ"ג היושבין בדין שוה"נ וגמרו דינן לסקילה שיתעצלו אח"כ בסקילתו, שהוא דין התורה כדאמרינן בחולין קל"ט ע"א ושם ק"מ ע"א דבעי לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך. הלא טוב יותר לאמר כמש"כ הכ"מ בפי"א ה"ז מנזקי ממון שאירע אונס לב"ד שלא היו יכולים לסקלו תיכף ע"ש וצ"ע

דף פ' ע"א והתניא פרה שהמיתה ואח"כ ילדה כו' ופירש"י והתניא בניחותא, וע' בלקוטי הלכות בסוגיין

ע"ב ת"ק יליף ממקושש הוראת שעה היתה, ע' בהקדמת עונג יו"ט

תוד"ה הנסקלין בנשרפין. שאל הריב"ם את ר"ת אמאי קאמר ר"ש ידונו בסקילה שהסקילה חמורה ניזל בתר רובא כו', ע' תוס' חולין י"א ע"ב ד"ה ליחוש ובמה שהאריך בדבריהם בס' חקר יצחק פ"ה ובמש"כ בחידושי לחולין שם

בא"ד ועוי"ל דהו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי ופטור מדאורייתא כו', ע' בינת אדם שער הקבוע סי' ב' ובזבחים ע"ג ע"ב תוד"ה אלא ובמש"כ בחידושי שם ד וע"ע אור שמח פ"א הי"א מה' ציצית

דף פ"א ע"א הרי שהיה אביו עובר על ד"ת כו', אלא אומר לו מקרא כתוב בתורה כך, הנה אם הוא קודם שעבר או אח"כ ואם לא יועיל מה שאומר לו באופן כזה ע' מה שהאריך בזה בס' ראשון לציון מהגאון בעל אור החיים עה"ת בחידושיו ליו"ד סי' ר"מ סעיף י"א

שם ואת אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנות חבירו, ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' שפ"ו ובמסילת ישרים פי"א.