אור הישר (נזיקין ב) קג

וע"ש כ"ו ע"ב תוד"ה ואמר, מדוע לא פשיט ליה מהא דס"ל איהו גופיה הכא דאזלינן בתר מעיקרא כנ"ל

וי"ל דהתם יש מקום לחלות הספק כיון שהיו שני בני אדם, אחד זרק הכלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, אי אזלינן בתר מעיקרא חייב הזורק ואי בתר תבר מנא חייב השובר במקל, וכן בדרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר, דנוגע לשני דינים נפרדים, דאי בתר מעיקרא גופיה הוא ומשלם נ"ש, ואי בתר תבר מנא צרורות נינהו ומשלם ח"נ, משא"כ הכא דודאי מכח אדם זה נהרג זה ואין לנו בזה שום ספק, עד דמשו"ה פריך הש"ס בשוגג גולין פשיטא, וכל החידוש הוא על במזיד נהרגין ומטעם התראת ספק דמי יימר דהדרה, בזה שפיר אמרינן דלא נחשב התראת ספק כיון דהנסיון העיד דנהרג, א"כ איגלאי מילתא למפרע דכן היה מונח בחוק הטבע של אופן זריקתו מתחילתו, דוגמא לזה כתבו התוס' ביבמות ד"פ ע"א בד"ה נעשה סריס למפרע, דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת ההתראה היה ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה ול"ד להכה את זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזהו אביו ע"ש

דף ע"ח ע"א א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי עד דאיכא כל נפש וריב"ב סבר כל דהו נפש, וקשה דהכא משמע דלתרווייהו אתא האי קרא לשיעור ההכאה בנפש האדם, אי דוקא בכולו או אפילו במקצתו, ובנדה מ"ד ע"ב ילפינן מהאי קרא לחייב הורג קטן בן יומו, ואי היה ילפינן הורג קטן מכל מכה נפש דכתיב בפ' מסעי, וכלשון הש"ס לקמן פ"ד ע"ב אז הוה ניחא וע' בתוס' נדה שם, אבל התוס' לקמן ר"פ הנחנקין החליטו דהורג קטן גמרינן מקרא דואיש כי יכה כל נפש כל דהו ע"ש, והיא סתירה ממש ג"כ בפירוש הכתוב דקאי על מהות הנפש של ההרוג ולא על שיעור ההכאה בנפש מצד מכהו כנ"ל וצ"ע

עוד יש להעיר לפ"מ דהראשונים מפרשי לפלוגתתם הכא בקרא דאיש כי יכה כל נפש אי עד דאיכא כל נפש או כל דהו נפש, הוא משום דלשון כל כולל ב' לשונות, כל הדבר כמו כל צפור טהורה תאכלו, כל המצוה אשר אנכי וגו', ויש כל שסובל גם מקצת הדבר כמו לא תחיה כל נשמה, החייתם כל נקבה, לא תאכל כל תועבה, ובזה פליגי הכא ריב"ב ורבנן בכל נפש דהכא, ועפ"ז י"ל נמי בבכורות ד"ט ריש ע"ב דמספקא להו אי מקצת רחם מקדיש או כוליה דחם, דהספק הוא ג"כ בכוונת הכתוב דפטר כל רחם כנ"ל

שם וטריפה שהרג בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור דהויא לה עדות שא"א יכול להזימה כו', ע' בס' מעין החכמה דף צ"ד ע"ב דפוס רעדלהיים ובס' עטרת שאול לחולין י"א ע"ב, וע"ע דורש לציון דרוש י"ג ובמגילת אסתר לסה"מ סוף שרש י"ד מש"כ בשם בעל זוהר הרקיע ובת' הגרע"א סי' קע"ו

שם רב אשי אמר אפילו עדי טריפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין, ע' גבורת ארי למכות ד"ט ע"ב

רש"י ד"ה כל דהו נפש. ומיהו היכא דהכוהו בבת אחת לא קטלינן לכולהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכהו ע"כ, והנה בפ' הפרה נ"ג ע"ב גבי שור ואדם שדחפו לבור דהוו שלשה שותפין בנזק, השור והבור והאדם, אמרינן התם דלענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורין, ופירש"י אדם פטור משום דבר קטלא הוא כו' ובור פטור משום דגבי בור כתיב ונפל שמה שור או חמור ודרשינן שם שור ולא אדם אבל שור מועד חייב כדינו ע"ש. והקשו בתוס' שם והא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו דהוי כמו הכהו עשרה ב"א בעשר מקלות דבבת אחת דברי הכל פטור וכיון דלא מחייב מיתה לא מחייב כופר דאם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר כו' ע"ש, והשתא קשה איך מדמו התוס' שור ואדם שדחפו לבור להא דהכהו עשרה ב"א הלא ממקומו הוא מופרך דבהכהו שנים בבת אחת לא קטלינן לתרווייהו כדפירש"י הכא דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכהו, ואילו התם גברא בר קטלא הוא דהא מה"ט הוא פטור כדפירש"י שם, הלא דשותפות היזק השור אינו פוטר את האדם ממיתה, וממילא גם שותפות האדם אינו פוטר את השור ממיתה וכיון דהשור בסקילה הבעלים משלמין כופר, ומאי מקשו התוס'

וג"ז אין לאמר כדאמר ח"א דרש"י פי' הכא אליבא דריב"ב והתוס' הקשו שם אליבא דרבנן, ז"א דאדרבה לרבנן ודאי פטורין שנים וכמו דדייקו התוס' גופה דבבת אחת דברי הכל פטור וכל חידושא דרש"י הוא אליבא דריב"ב דס"ל האחרון חייב בזה אשמעינן דדוקא אם היה אחרון, אבל בבת אחת כו"ע ס"ל דכולהו פטורין דאיש כי יכה אמר רחמנא וצ"ע כעת

תוד"ה בגוסס. ותדע דהא אשכחן גוסס בידו שמים דנחשב כחי לחייב את ההורגו אע"ג דרוב גוססין למיתה כו', ע' בס' דברי נחמיה סי' א' ובס' עולת שמואל ח"א סי' נ"ט

תוד"ה ההורג את הטריפה פטור. אפילו למ"ד טריפה חיה דסופו שימות בחבלה זו וכ"כ התוס' בחולין ק"מ ע"א בד"ה טרפות דאע"ג דחיה אינה