אור הישר (נזיקין א) צט

בדבריהם ע"ש, ולעד"נ דאין כוונת התוס' לתקן בזה דעת רב, רק דברי המשנה והתוספתא שלפנינו שיהיו אליבא דכו"ע וממילא גם אליבא דרב. דהא אע"ג דאמרינן בעלמא רב תנא הוא ופליג זהו רק בדרך דיחוי ובדוחק גדול אולם לכתחילה ודאי לא נימא דרב יפלוג על משנתינו והתוספתא ביחד וזהו מאי דאתו לבאר ותוכן כוונתם כך הוא

דהנה עצם דברי התוס' נדפסו שלא במקומן ומקומו הוא במשנתנו, והתם תנן מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר, ומדשני בבשר למיתני בלשון חתיכות, וביותר אחרי דאשכחן בלשון הש"ס דחולין בשר בחרוזים הוי סימן, הרי דיש מקום לאמר דגבי מציאה דוקא קתני דמחרוזות בדגים לא הוי סימן ולהכי הוי שלו אבל בבשר הוי מחרוזות סימן כדאמר בחולין ולהכי חייב להכריז, ועפ"ז שפיר דייק במשנתנו למיתני גבי בשר בלשון חתיכות, וכן העתיקו ברי"ף וברא"ש וברמב"ם לשון המשנה כצורתה מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר ומשום דדוקא הוא, ולזאת מצאו התוס' לנכון להעיר אהא דתנן מחרוזות של דגים הרי אלו שלו, דה"ה מחרוזות של בשר וכמבואר בתוספתא, דהתם תניא מחרוזות של בשר ומחרוזות של דגים כו' אינו חייב להכריז, ובודאי דבתוספתא לא יפלוג על משנתנו הרי דחד דינא אית להו וזהו מאי דחדית לן התוס'

ועפ"ז שפיר הקשו על דבריהם, רב דאמר בחולין בשר בחרוזים הוי סימן איך יפרנס משנתנו יחד עם התוספתא דקתני אינו חייב להכריז הרי יש בו סימן, ותירצו דרב יתרץ לעצמו דחילוק גדול יש ביניהם, דבמציאה שהוא להוציא מן המוחזק לא הוי מחרוזות בבשר סימן משא"כ בהא דחולין אפילו אי ס"ל להמשנה והתוספתא כוותי דבשר שנתעלם מה"ע אסור עכ"פ הוי רק חומרא דרבנן ומשו"ה הקילו בזה לאמר דהוי סימן, ובתר הכי מסקו התוס' דהא דמצריכינן להכי הוא רק אליבא דרב דס"ל בשר שנתעלם מה"ע אסור וקאמר נמי בשר בחרוזים הוי סימן, אבל לסתמא דהש"ס דס"ל דאין הלכה כרב מדפריך ורב היכי אכיל בישרא משמע דאנן שפיר אכלינן ודאי ניחא, דהא גם בלא שום סימן מותר באכילה ואין גם מקום לבעיא דרב הונא בבשר בחרוזים כדבעא שם בחולין, כנלע"ד ביאור דברי התוס' דהכא ודחולין צ"ה סע"ב ע"ש

ואילה"ק אחרי דהתוס' נחתו להא דתוספתא מדוע לא העירו מהא דתניא התם ברישא מצא חתיכות של בשר חייב להכריז ואילו במשנתנו תנן הרי אלו שלו, קשיא חתיכות של בשר אחתיכות של בשר, די"ל דמתניתין איירי בחתיכות שאין בהן סימן ובתוספתא איירי ביש בהן סימן, ובאמת הא דתוספתא היא הברייתא המובא בסוגיין, מצא חתיכות דגים ודג נשוך חייב להכריז, ורישא דהך ברייתא היא מצא חתיכות של בשר, ואוקימנא בגמרא בדאיכא סימנא בפסקא, וכן מחלקו הרמב"ם והרא"ש בדיניהם וע"ל כ"ד ע"ב תוד"ה אתא הראשון ובמש"כ בחידושי שם וע"ע בלב אריה לחולין שם ובחגורת שמואל לעטרת זהב סי' ס"ג ס"ק י"ג

דף כ"ד ע"א אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן ליה, הנה מלשון הש"ס משמע דדוקא בהני תלת ולא זולתם, אכן התוס' והרי"ף הוסיפו שינוי מפני דרכי שלום, והא דלא חשיב להו בגמרא תירצו התוס' דהני נמי מותר מפני דרכי שלום כו' ולהרי"ף משום דדרכי שלום איכא בה נמי מצוה, ואגב אורחין נלמוד דהתוס' ס"ל כר' אילעא משום ראב"ש דשינוי מפני דרכי שלום הוא היתר והרי"ף ס"ל כר' נתן ביבמות ס"ה ע"ב דהוא מצוה, והרמב"ם ספי"ד מה' גזלה נוטה בזה לדעת התוס' ע"ש, ובהגהות אשרי כ' וז"ל ואפילו צורבא מרבנן דלא משני בדיבורו אלא בהני תלת ובשביל השלום אכתי אין מחזירין לו אבידה בטביעת עין אא"כ מקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו, והוא מהש"ס שבת קי"ד ע"א ודעה זו הביא המחבר ס"ס רס"ב, והסמ"ע שם תמה על השמטת הרי"ף והרמב"ם הרא"ש והטור הא דהפיכת חלוקו וע"ש בש"ך סק"י, ואכתי איכא נמי למידק מדוע שייר הרואה טריפה לעצמו דאמרינן בחולין מ"ד ע"ב שנקרא ת"ח ומהדרינן ליה אבידה בטב"ע כמש"כ שם התוס', והשטמ"ק הזכירו בסוגיין ע"ש

לכן לולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד עפמש"כ התוס' לעיל י"ט ע"א ובגיטין כ"ז ע"ב ובחולין צ"ו ע"א דע"ה נמי יש לו טב"ע רק משום דלא מהימן ע"ש, ולפ"ז י"ל דבגמרא לא נחית אלא לדברים התלויים בנאמנות פיו, וא"כ אם מוצא האבידה יוכיח בעדים ששמעו מפיו ששינה בדבורו במסכת ובפוריא ובאושפיזא ובשביל זה יבקש לפוסלו מלהחזיר לו אבידתו, לכן באו חז"ל להורות לנו דבהני תלת עבידי רבנן דמשנו במילייהו. ובזה שפיר מצאו ברי"ף רמב"ם ותוס' להוסיף אי היה משנה מפני השלום דמותר וגם מצוה יש בזה כנ"ל, וזה ג"כ תלוי בנאמנות פיו ודבורו, משא"כ הפיכת חלוקו ורואה טריפה לעצמו התלויים במזגו ותכונתו ואמונת הלב, וקשורים יחד עם מצבו מקומו ושעתו, לכן בל נוכל להגביל באלו חוק ומשפט שלא ישנו את תפקידם בדברים אלו, וכוונת הש"ס בחולין ובשבת שם על התלמידי החכמים הפרטיים שאם ראינו אותם מדקדקים בדברים אלו אז ראויים הם להחזיקם כת"ח לענין זה, אבל לא לקבוע זה לסימן תמידי לכל האנשים ובכל המקומות ובכל זמן ועדן ומשו"ה השמיטום כנלע"ד

שם אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי, שמעינן מהכא דמותר לכוף ולרדות ע"פ אומדנא דמוכח כדי שיודה על האמת כמש"כ הרא"ש בתשובה כלל ס"ח סי' כ"ג וע"ע בת' הריב"ש סי' ק"ח.