אור הישר (נזיקין א) צח

הרוצה לתרום משום דזכות הוא ולכן לא בעינן בתרומה שליחות רק גילוי דעת שאינו מקפיד לעשות המצוה דוקא בעצמו וכל הרוצה לתרום הוי ג"ד ורשאי זה לתרום מטעם זכין לאדם ואינו דומה שויא שליח דהכא לשליחות וזכיה דעלמא רק כיון דחזינן דהשתא ניחא ליה ולא קפיד לעשות המצוה בעצמו אמרינן דמעיקרא נמי ניחא ליה והביא סמוכין לדבריו מדברי תרומת הדשן סי' קפ"ח והאריך בזה ע"ש

והנה הרמב"ם פ"ד ה"ג מה' תרומות כ' וז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות אם היה שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד כו', והקשה הרדב"ז והכ"מ שם והב"י והט"ז ביו"ד סי' של"א הלא בסוגיין אוקמינן בדשויה שליח אליבא דאביי ואנן הא פסקינן כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומלשון הרמב"ם משמע דאפילו לא שויה שליח כלל הוי נמי תרומתו תרומה וכל האחרונים הרעישו בקושיא זו על הרמב"ם, וע' בקצוה"ח סי' רס"ב מה שהאריך בזה

אולם לפמש"כ ניחא שפיר, דגם הרמב"ם הבין כמש"כ הרמב"ן וכדהסביר הגרע"א ז"ל דהכא לאו מטעם שליחות גמורה אתינן עלה רק משום גילוי דעת הבעה"ב דלא קפיד לעשות המצוה בעצמו ואז מהני האי גילוי דעתא למפרע שיהיה תרומה וכנ"ל, ודברים אלו ביאר הרמב"ם גופיה בהדיא, במש"כ שם אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד ע"ש, הרי ביאר בעצמו דג"ד שאינו מקפיד לעשות המצוה דוקא בעצמו סגי בתרומה כנ"ל, ועפ"ז אדרבה לא די דשפיר עביד שלא הזכיר בזה שליחות, אלא שהניח נמי בדבריו הכוונה המוחלטת בסוגיין דאע"ג דקאמר דשויה שליח אפ"ה לאו משום לתא דשליחות אתי עלה בכלל הסוגיא אלא משום גילוי דעת על העדר הקפידא כנ"ל, וע' באבני מלואים סי' ל"ז ס"ק י"ב ובת' באר יצחק חא"ח סי' א'

תוד"ה מר זוטרא בסה"ד. דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה, ע' קצוה"ח סי' שנ"ח ובת' חבל יעקב סי' א'

ע"ב מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תש"ע

שם והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם, הגאון בעל נוב"י האריך מאד בזה בדורש לציון דרוש י"ג וע"ע מש"כ בתשובותיו מ"ת חאה"ע סי' קכ"ט, ועוד יש להעיר במה שהאריך הגרע"א בתשובותיו סי' קכ"ט בפלוגתא דתמורה דאי עביד מהני דבשאר דברים פסק הרמב"ם כאביי ע"ש, מדוע לא חשבינהו בש"ס ביע"ל קג"ם וצ"ע כעת וע"ע בספר הזכות פ' החולץ וביש"ש שם סי' י"ג ובס' גרש ירחים לגיטין ד"ד ע"א

תוד"ה אי דליכא. לאו משום שהוא חשוד לשקר שהפסיד חפץ אלא משום די"ל כי היכי דאת אבדת חפץ ה"נ אימר אדם אחר הפסיד כו', ע' בת' באר יצחק חאה"ע סי' ו'

דף כ"ג ע"א א"ר זביד משמיה דרבא דכו"ע סברי סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין כו', ויל"ד דלפי אוקימתא זו יפלגו על ר"ג בעירובין ס"ד ע"ב ועל סתמא דברייתא במס' סופרים פ"ג הי"ד דתניא אין נוהגין בזיון באוכלין, וע"ש בכסא רחמים להגאון חיד"א זצ"ל וצ"ע

שם כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס מייאש ליה מינה, והנה האי כללא הוא בדבר שיש בו סימן דבדבר שא"ב סימן לא בעינן עד דאמר אלא כיון דמשמש ולא מצא הוי יאוש וכמש"כ הרב המגיד פי"ד ה"ג מה' גזלה בשם הרמב"ם והרשב"א וסיים דפירוש זה הכרחי הוא ע"ש

והנה אף דחז"ל הניחו כלל זה על אבידת חפץ מ"מ יש ללמוד ממנו ג"כ ענין מוסרי, דאם הוא אובד עצות אל יתייאש, דהיאוש בעצמו יביאהו לידי הפסד גמור. וכדאמרינן בסוטה ס"פ משוח מלחמה שתחילת נפילה ניסה, ומעשה רב דאחרי דישעיה אמר כבר נגזרה עליך גזרה השיבו חזקיה כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים כדאמרינן בברכות ד"י ע"א, וכן יעיד הנסיון דמאבד עצמו לדעת נמצא רק אצל מי שנכנסה בו רוח שטות ואין בו אמונה במה להסיר השטות מלבו, אבל לעולם לא אצל מי שיש בו אמונה טהורה ובטחון גמור בהשי"ת ואכמ"ל

ע"ב כי הא דרבה בר רב הונא מחתיך לה אתלת קרנתא. ע' חולין צ"ה ע"ב רש"י ד"ה אתלת קרנתא ובמש"כ בחידושי שם

שם חזייה דהוה קא מחסם, כה"ג בשבת קמ"ז ע"א

רש"י ד"ה איכא דאמרי. נ"מ דאפילו כיון ואמר מקום מושבה מסוים לא הוי סימן, ע' בת' באר יצחק חאה"ע סי' ו'

רש"י ד"ה במסכת. יאמר לאו ומידת ענוה היא. ע' בהגהת מהרש"ם לשבת פ"ט ע"א אהא דמשה רבינו אמר וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה כו'

תוד"ה מחרוזות. וי"ל דלגבי בשר שנתעלם מה"ע הקילו טפי דאין הלכה כרב כו', והנה המהר"ם בסוגיין והפר"ח ליו"ד סי' ס"ג סק"ג נדחקו בביאור התוס', ובעיקר מאי דקשיא להו משום דעצם המאמר אל תהי סוטה בשר בחרוזים הוי סימן רב קא"ל, ואיהו גופיה ס"ל בשר שנתעלם מה"ע אסור ומאי האי דקמתרצו דבבשר שנתעלם מה"ע הקילו טפי ומסקו נמי דאין הלכה כרב ולזאת נדחקו