אור הישר (נזיקין א) צד

שם אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא ב"ח דראובן וקא טריף ליה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי א"ל לאו בע"ד דידי את כו', וכ' הר"ן בחידושיו וז"ל כלומר דאי אזיל לא מצי אידך למימר לאו בע"ד דידי את אבל לאו דינא הוא דליזל ע"כ כדאיתא בסמוך דא"ל אחוי טירפך ואשלם לך ע"ש, ולע"ד בלתי מובן הלא האי טענתא דאחוי טירפך הוא לפי איכא דאמרי, אבל הכא בלישנא קמא מבואר בגמרא שני דינים חדא דדינא הוא על ראובן לדון עם הב"ח, ועוד דהב"ח לא יוכל לדחותו בטענת לאו בע"ד דידי את, ולדברי הר"ן בטל מן ראובן חובתו להתדיין עם הב"ח לכתחילה, רק אם רצה לילך לדין עם הב"ח לא יוכל הב"ח לדחותו ואף דברי"ף לב"ק ד"ח איכא נוסחא דמחקו תיבות דינא הוא ע"ש, ולפ"ז לא נשאר בדברי אביי רק הדין השני להסיר טענת הב"ח נגד ראובן כנ"ל, אבל בסוגיין ובכתובות איתנהו ברי"ף ג"כ תיבות דינא הוא, כמו בגמרא דידן בלישנא קמא בכל המקומות וצ"ע

תוד"ה ויצאו עליו עסיקין עוררין ולא אנסין כו', ע' ת' הרא"ש כלל צ"ז סי' ד'

תוד"ה עד שלא החזיק, וא"ת כשהחזיק בה אמאי אינו יכול לחזור בו כיון שלא נתן מעות לימא ליה שקול ארעא בזוזך כו', ע' בת' הגרע"א סי' קמ"ח

ע"ב המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו כו' טעמא דשמואל משום דלא פירש שבחא והכא הא פירש לה א"ד טעמא דשמואל כיון דלית ליה קרקע מיחזי כריבית כו', ויהיה מזה נמי נ"מ לפ"מ דקיי"ל דהלכתא כרב באיסורא וכשמואל בדיני, וע' בת' הריב"ש סי' שע"ה

רש"י ד"ה דא"ל אחוי טירפך ואשלם לך. כשיעמידוך בדין ומזכו ויכתוב לך הדיין שטר טורף עלי שבדין טרפוה ממך בשבילי אז בא ואשלם לך וכל כמה דלא עמדת בדין איני ירא מהם עכ"ל רש"י ע"פ גרסת הב"ח, וכל כי האי לישנא בדרך קצרה פירש"י נמי בב"ק ובכתובות שתהיה השטר טירפה ע"פ ב"ד ובדין ע"ש, ונראה דבדבריו אלו כייל דעת הרמב"ם פי"ט ה"ד מה' מכירה, וע"ש במגיד משנה וכ"מ ובב"י חו"מ סי' כ"ו מש"כ בשם הרשב"א וברמ"א שם ס"ס שס"ט, וע"פ כל אלה מדויק לשון רש"י ודעת הרמב"ם

דף ט"ו ע"א בין לרבא בין לרבה בר ר"ה מלוה ע"פ הוא ומלוה ע"פ אינו גובה מנכסים משועבדים כו', וקשה הלא רבא ס"ל שיעבודא דאורייתא כדכ' התוס' בגיטין ד"נ ע"א בד"ה כיון, וא"כ גם מלוה גובה ממשעבדי, וביותר לפ"מ דפירש"י בסוגיין י"ד סוף ע"ב באוקימתא דרבא דלאו בלוקח קאמר כו' ע"ש, ומיניה דידיה גבי גם מגלימא דעל כתפיה אפילו למאן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא, ועמש"כ בחידושי לעיל ד"ו ע"א וצ"ע כעת

שם הב"ע כשעמד בדין וכ' הר"ן ז"ל מהכא משמע דהעמדה בדין כשטר דמיא וגביא ממשעבדי עבדי כו' וא"ת כיון דהעמדה בדין כשטר דמיא מודה מקצת למה נשבע הא הו"ל שיעבוד קרקעות בשעת הודאה והו"ל כמודה בקרקעות וכפר בכלים י"ל דבשעת הטענה אכתי לאו שיעבוד קרקעות הוא והשתא הוא דחייב עכ"ל, ולכאורה קשה אחרי שהוא בעצמו בונה קושיתו על היסוד דהעמדה בדין כשטר דמיא, א"כ הלא בשטר גופיה פסקינן כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, ואיך הקשה לכתחילה דשיעבוד הקרקעות שיבא מכח השטר אחרי הגמ"ד. יהיה אלים כ"כ על שעת הטענה למפרע שלא ישבע אז בשביל זה, אע"ג דבההיא שעתא בודאי נחשב כקודם דמטא שטרא לידיה, ואפ"ל בדוחק דזאת היא הכוונה בתירוץ הר"ן

שם אמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי כו', הוא עפ"מ דדרשינן לשון הדיוט כדלקמן ק"ד ע"א, וע' בת' הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ג

ע"ב תוד"ה חזר ולקחה. בלא הכיר בה מיירי כו', וכה"ד הרמ"א בסי' שע"ד ס"ב וע"ש בביאור הגר"א סק"ד, אבל מדברי הר"ש בתרומות פ"ו מ"ג משמע דס"ל דאף בהכיר בה מיירי וע' בת' הגרע"א סי' קל"ד

דף ט"ז ע"א נפלה ליה בירושה ירושה ממילא היא ולאו איהו קטרח אבתרה, ע' ר"ש תרומות פ"ו מ"ג ובמה"פ לירושלמי שם ה"ב

שם יהבה ניהליה במתנה פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א מתנה כירושה דהא ממילא וח"א מתנה כמכר דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה, לכאורה הלא מחלוקת דר"מ וחכמים היא במשנה דבכורות ס"פ יש בכור אי מתנה כירושה או כמכר, אמנם מדהתם פליגי בקראי והכא בסברא ש"מ דלא שייכי להדדי, וכמו הכא כמ"כ בגיטין ד"נ ע"ב ובמגילה כ"ו ע"ב, וע' בירושלמי מעשרות רפ"ב ובמעשר שני פ"א ה"א וברש"י כתובות מ"ט ע"ב ד"ה מיבעיא ושם בתוד"ה הוא ובתוס' ב"ק ק"ט ריש ע"א ובת' הרשב"א סי' תרי"ח ובתומים סי' קי"ז סק"ו ובקצוה"ח שם סק"א

שם הכא סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה כו', ע' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' נ"ד אות י"ב ובת' מהרש"ם ח"ב סי' רכ"ו אות ה'

ע"ב דתניא האומר לאשה התקדשי לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' לאחר שתמות אחותך אינה מקודשת רמ"א מקודשת, והנה הרמב"ם בפ"ז הי"ד מה' אישות פסק כסתם משנה דקידושין ס"ב ע"א דאינה מקודשת, ומסיק הטעם לפי שאינו