אור הישר (נזיקין א) צג

אויר שאין סופו לנוח, שפיר הביא ר"פ מרישא דמשנתנו דראה אותן רצין אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ועלה א"ר ירמיה א"ר יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען ובעי ר' ירמיה במתנה האיך וקבלה מיניה ר' אבא בר כהנא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואינו מגיען, והשתא כיון דאין מגיען, הרי לאויר שאין סופו לנוח דמי. ואעפ"כ קנה, ומתנה דמיא בזה להפקר, חרי ראיה ברורה דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי, ועפ"ז שפיר דחי ליה רבא כיון דהיה צבי שבור וגוזלות שלא פרחו לא דמיא לזרק ארנקי אלא למתגלגל, ומתגלגל ודאי כמונח דמי, אבל בזרק ארנקי היא בעיא דלא איפשטא

וכמו דלא דמי בעיא דרבא לסתם הפקר מדעת, כש"כ דל"ד להפקר דמציאה, מדלא פשיט ליה מסיפא דמשנתנו דצבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין דדמיא ממש לזרק ארנקי כדכ' הגר"א ז"ל בביאוריו לחו"מ סי' רס"ח ס"ק י"ב, והביא רק מרישא דצבי שבור וגוזלות שלא פרחו וע"פ אוקימתא דר' יוחנן שרץ אחריהן ומגיען יחד עם בעיא דר' ירמיה והפשיטות דבמתנה אע"פ שרץ אחריהן ואינו מגיען וע"ש בבאר הגולה ס"ק סמ"ך, ובע"כ דמתניתין איירי במציאה שהיא סתם הפקר, ורבא איירי בדקאי על פתח חבירו וזרק הארנקי באופן דהפקר ומתנה דין אחד להם. וכל השאלה היא משום אויר שאין סופו לנוח, וכל זה לא משתמע כלל מסיפא דמשנתנו, רק מרישא עם החילוק דרץ אחריהן ומגיען יחד עם בעיא דר' ירמיה גבי מתנה, ובלא"ה י"ל דלא נהירא לרש"י לפרש דאיכא בבעיא דרבא ענין של דעת אחרת מקנה בין בהפקר בין במתנה, דאם היה בדעתו להקנות בהפקרו או במתנתו לבעל הבית, ל"ל לזרוק למרחוק שיצא דרך פתח האחר, הלא טפי בנקל לו להניחו או לזורקו באופן שינוח בין פתח לפתח, כן היה נלע"ד לולא דברי הראשונים ז"ל בכוונת רש"י ז"ל, וע"ע בחידושי הריטב"א בסוגיין ובת' הרא"ש כלל א' סי' א'

תוד"ה חצר. ובמציאה דאין דעת אחרת מקנה אותה בעינן משתמרת כו', ע' בת' חו"י סי' ד' ה' ובנוב"י מ"ת חא"ח סי' ס"ג

ע"ב עשו שאינו זוכה כזוכה, ע' גיטין ד"ל ע"א תוד"ה כיחידאה ובת' הרא"ש כלל ל"ה סי' ה'

שם דאר"ח בר אבא א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן כו', ע' עירובין ע"ט ע"ב תוד"ה ומזכה ובריטב"א שם ובת' מהרשד"ם חאה"ע סי' ל"ב

שם אבל א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעה"ב, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' שכ"ה

רש"י ד"ה לא יהא אלא פועל לא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא תנינא דמציאתו לבעה"ב כו', ע' בת' כנסת יחזקאל סי' ח'

תוד"ה כותבין. דהכא כיון שכותב חובתו לא שייך מיחזי כשקרא. ע' תומים סי' ל"ט ס"ק כ"ב

דף י"ג ע"א בשטרי הקנאה דהא שעביד נפשיה כו', ע' בת' הריב"ש סי' ר"י וע"ע תוס' ר"ה ד"ב ע"א ד"ה לשטרות ובחידושי הר"ן שם

שם אביי אמר עדיו בתחומיו זכין לו כו', ע' אור שמח פכ"ג ה"ה מה' מלוה

שם וכי נמלך עליהם מאי הוה והא אמרת עבחז"ל כו', וחנה לקמן י"ז ע"א דקא"ר יוחנן המוצא שט"ח בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירו לבעלים כו' ואוקי רב כהנא כשחייב מודה והק' התוס' אי כשחייב מודה למה נקט הנפק במילתיה דר' יוחנן ותירץ הריטב"א דמשום בטול השליחות נגעו בה ולכך בעינן דוקא הנפק, והק' בתומים סי' ס"ח סק"ט דלפ"ד הריטב"א מאי מקשה בסוגיין כי נמלך מאי הוה הא עבחז"ל דילמא קושית הש"ס משום דביטל השליחות ותירץ בקצוה"ח שם דלמ"ד עבחז"ל א"כ כי מטא לידיה עבחז"ל למפרע ותו לא מהני ביטול אחרי מסירת השטר לידיה אבל למ"ד לא אמרינן עדיו בחתומיו ז"ל דליכא מסירה לא הוי עדיין מעשה ויכול לבטל וכמש"כ התוס' ר"פ השולח גט ע"ש

וקשה לפ"מ דלדעתו לא ס"ל לר' יוחנן לקמן י"ז כאביי דהכא דעבחז"ל א"כ בלא"ה בטלה קושית הראשונים מעיקרא דאפ"ל דלהכי צריך שיהיה כתוב בו הנפק משום דליכא עבחז"ל וכמו שהביא לתירוץ זה המגיד משנה בפי"ח ה"ב מה' גזילה בשם רבינו יונתן ע"ש, ובע"כ דהריטב"א דנאיד מהאי תירוצא בעי לתרץ אפילו למ"ד דעבחז"ל ומשום שמא ביטל השליחות וא"כ שפיר הק' בתומים מהא דבסוגיין. וע"ע בת' הגרע"א סי' קמ"ו

שם דאמר שמואל אומר היה ר"מ שט"ח שא"ב אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי כו', ע' בת' הגרע"א סי' קע"ה

רש"י ד"ה בשטרי הקנאה. שמקנה לו נכסין מהיום בין ילוה בין לא ילוה כו', פי, ולא בעי דמטא שטרא לידיה כדכ' הרא"ש בתשובותיו כלל פ"ה סי' יוד וע"ע בת' הריב"ש סי' קס"א ושם סי' ר"י

תוד"ה משום דקשיא ליה לאביי תימה דבשביל כך לא הוצרך לאמר עדיו בחתומיו זכין ליה כו', ע' מה שתירץ בזה בנתיבות סי' ס"ח ס"ק ט"ו

ע"ב אר"א מחלוקת בשאין חייב מודה כו' ור' יוחנן אמר מחלוקת כשחייב מודה כו', ע' בת' הרא"ש כלל ס"ח סי' כ"ג

שם אלמא חיישינן לקנוניא, ע' בת' הרדב"ז ח"א סי' רנ"ה

דף י"ד ע"א ה"מ בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר לא דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה, ע' טו"א לר"ה ד"ז ע"ב.