אור הישר (נזיקין א) צב

דתרווייהו ילפינן מקראי ושכחת העיר נמי ילפינן מקרא, ולפ"ז קשה אמאי מחלקינן בברייתא אי הבעה"ב עומד בעיר או בשדה, ובע"כ דבשדה כיון דקאי גבה הו"ל חצירו וזכתה ליה ומשו"ה לא הוי שכחה וממילא האי טעמא גופיה יספיק דתיהוי שכחה כשהוא בעיר משום דליתיה גביה דלזכי ליה, ומהכא שמעינן שפיר דבחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא א"כ הה"נ גבי זכיה דמציאה

תוד"ה ילפינן. האי ילפינן הוי מדרבנן דמציאת קטן לא הוי אלא מדרבנן אפילו לר' יוסי כו', ע' בת' מקום שמואל סי' א'

תוד"ה זכתה. נראה אע"ג דלא אמר זכתה לי דזכתה לו כו', ע' בתוס' לקמן בסמוך ד"ה ה"מ ולקמן כ"ו ע"א ד"ה דשתיך ובב"ב נ"ד ע"א ד"ה אדעתא וע"ע מה שהאריך בזה בנתיבות ירושלים לירושלמי דפרקין ה"ד

ע"ב וכי ר' יהושע ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין כו', ע' בת' מהרש"ם ח"ב סי' ר"י

שם אמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין, לכאורה משמע דהאי להם קאי על ר' יהושע ור"ע, שהם היו הקינים לקנות ממנו, היינו ר"ג שהיה המקנה היחידי להם, ולפ"ז אפשר לפשוט דרבא ס"ל כרב לקמן מ"ז ע"א דקונין בכליו של קונה ולא כלוי דאמר בכליו של מקנה, דאל"כ הי"ל לרבא לאמר וכי לא היה לו סודר להקנות להם בחליפין,. וע"ע בקצוה"ח סי' ער"ה סק"א

שם אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין כו', ע' שאילתות פ' קרח סי' קל"ב ובמה שהאריך שם בהעמק שאלה אות י"ח

שם מטלטלין אגב מקרקע נתינה אלימתא היא ר"פ אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני, ע' שאגת אריה סי' ע"ז

תוד"ה מקומו. וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין ע"כ, ביתר ביאור כתבו התוס' בערכין ד"ל ע"א וע' קצוה"ח סי' קצ"ה סק"ח

תוד"ה וכי. וי"ל שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו, ע' בת' הגרע"א סי' קל"ג

דף י"ב ע"א חצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות גבי גט דחוב הוא לה כו', ע' נוב"י מ"ק חא"ח סי' י"ט ובת' אגודת אזוב סי' ד'

שם אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא. אין זה ענין לאויר שאין סופו לנוח דזבחים כ"ה ע"ב כדהארכתי בחידושי שם

רש"י ד"ה זרק ארנקי והפקירו לכל הקודם אולם התוס' כ' דלא גריס ואפקריה דאי אפקריה א"כ מיד כשיצא הארנקי מידו היה הפקר ובשעת זכייה ליכא דעת אחרת ובע"כ דבמתנה איירי, וכן דעת הנמו"י לחלק בין הפקר למתנה, אבל הרא"ש כתב דשוין הן וע' בשו"ע ס"ס רמ"ג ובמפרשים שם

והנה דברי תוס' אלו לטעמייהו בדבריהם ביבמות מ"ח ע"א ובגיטין ל"ח ע"א ד"ה המפקיר, דהפקר אינו אלא סילוק בעלמא ע"ש ולפ"ז שפיר כתבו הכא דכיון שהפקירו הרי סילק עצמו מזה ושוב בשעת זכייה ליכא דעת אחרת משא"כ מתנה אכתי אגידא לרשות הנותן עד שתבא ליד מקבל המתנה, והוא ג"כ כשיטתם בב"ב קל"ח ע"א, דהא דאר"ל בכריתות כ"ד הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם זכה, איירי בשתק ולבסוף צווח אבל צווח מעיקרא לא קנה ויחזרו לנותן דלא יהיב ליה אלא אדעתא דליקבל מיניה ע"ש, דלפ"ז ההתאגדות אל הנותן בטרם זכה המקבל הוא כדבר הכרחי, דאם לא יקבל הרי הוא עדיין להנותן ואין לשום זולתו חלק בזה

אמנם הרמב"ן בחידושיו הכא הבין בדעת רש"י, דכל הפקר שהיו לו בעלים והם הפקירוהו מתחילה לדעת כמו שדעת אחרת מקנה אותן דמי ולא אתי לאפוקי אלא מציאה שלא הפקירוהו בעלים מדעתם אלא שהיא מופקרת ועומדת אבל הפקירוהו בעלים כדין מתנה דמי ותמיה לי דהך סברא שייכא כמאן דס"ל בנדרים הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל אף הפקר עד דאתיא לרשות זוכה אבל כיון דאסיקנא התם דהפקר לאו כמתנה דמי אלא מעידנא דאפקריה מופקר ואינו יכול לחזור בו אלא כזוכה מן ההפקר משמע דלא הוה לן למימר ביה דעת אחרת מקנה אותו כו' עכ"ל, והאריך בזה בסוגיא דלקמן ק"ב ע"א, ובדרך זה הלכו הרשב"א והר"ן והנמו"י, וע' מה שבנה על יסודות אלו בקצוה"ח סי' רע"ג ובאבני מלואים סי' מ"ג סק"ב

אכן לולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד בכוונת רש"י ז"ל, שהבין דהא דסוגיין אין לו שום שייכות לסתם הפקר מדעת דתנן בנדרים מ"ג ע"א שמניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ. דהכא הרי הוא עומד עם הארנקי אצל פתח חבירו, ואם היה זורקו באופן שינוח בתוך ביתו או חצירו היינו בין פתח לפתח. הרי ודאי דקנה חצירו כדפירש"י, דומיא לזה מחלק הש"ס לקמן ק"ב ע"ב בבעיא דרבא גופיה הכא מיפסק כלי ע"ש, ובאופן זה הרי לא היה שום חילוק בין שהיה זורקו בתורת הפקר או בתורת מתנה, וכדהביא הש"ך בשם חבל גאונים ס"ס רס"ח וז"ל ואם אחד הפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו אע"פ שרץ אחריו ואינו מגיעו ע"ש וכיון דבזה אין שום חילוק בין הפקר למתנה, נמצא דכל הבעיא היא רק אם עשה פעולת זריקה זו באויר שאין סופו לנוח, ולפ"מ דאין חילוק בזה בין הפקר למתנה, אלא שצריך למצוא לבעיא זו דוגמא בכעין