אור הישר (נזיקין א) ט

בא"ד ועוד י"ל דע"כ לא מתוקמא כר"ע מדמצריך קרא לרבויי שהוא ממון בעלים ע"כ, וקשה הרי אפילו אם נימא דלא יקרב וכדדריש ר"ע מהיקשא דבכור למעשר וממילא הוי ממון בעלים, אבל אכתי לא ידעינן מהכא רק בכור, אכן במשנתנו סתמא קתני נכסים שאין בהן מעילה, ודייקינן הא מקדש קדשי משמע דבכל קדק"ל הוי ממון בעלים, ובשאר קדשים קלים הרי פליג ר"ע בהדיא על ריה"ג בתו"כ חובה פרק כ"ב, וס"ל דקדק"ל אף שחייב באחריות לא הוי ממונו, כדביאר שם בהתוה"מ סי' שע"ב, הרי דבכל קדק"ל בלא"ה לא מתוקמא כר"ע, ועמש"כ בחידושי לעיל ד"ו ע"ב וצ"ע כעת

תוד"ה לכתחילה. דהתם פריך אמתניתין שאמר יקרבו מבן אנטיגנוס שהביא בכורות מבבל ולא קבלוה כו' וברייתא דבן אנטיגנוס כר"ע ע"כ, וקשה הלא בירושלמי סוף חלה אמרינן דהא דלא קבלו מבן אנטיגנוס היה רק בשביל שהיו אנשים גדולים ויראו שיסמכו עליהם ויקבעו כן הדבר חובה לדורות להביא לכתחילה כדביאר שם בר"ש, ולפ"ז הגדר מצד עצמו יעיד, דכשהמקדש היה קיים סברו כר"ש דאם באו תמימים יקרבו, ורק כדי שלא יביאו לכתחילה קבעו הגדר, והשתא קשה מאי מקשו התוס' לעיל בד"ה ואליבא דר"ש, הלא כש"כ אליבא דר"ע ע"ש, הא י"ל משום דדינא הכי כר"ש, משו"ה אוקים רבינא בסוגיין כר"ש, ומזה מוכח דהתוס' ס"ל כהרמב"ם בפ"א מה' בכורות, דלא קבלו מבן אנטיגנוס מטעם הדין, וכשיטת הבבלי בתמורה כ"א וע"ש תוד"ה ממקום, וע"פ שיטתם זו מדוייק נמי לשון התוס' ל"ו ע"ב ד"ה התרת, שכ' וז"ל דאיכא למ"ד בתמורה דבכורות חו"ל אם באו תמימים יקרבו ע"ש דלשון זה נמי מורה דלית הלכתא כהאי תנא, וע"ש עוד נ"ג ע"א תוד"ה ר"ע ובמש"כ בחידושי למנחות ס"ח ע"ב

דף י"ג ע"א גופא ומעלה מעל בה' לרבות קדק"ל שהם ממונו דברי ריה"ג בן עזאי אומר כו', הנה בירושלמי דפרקין ה"ב מסיק דעה שלישית של ר"ש, ובתו"כ חובה פרק כ"ב ששם הוא המקור מסיק נמי דעת ר"ע בדרשת הכתוב, וצ"ע מדוע בבבלי קצרו כ"כ בלשון הברייתא וע"ע מש"כ בחדושי לתמורה ד"ח ע"א

שם שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן כו', ובנוגע לחזה ושוק דשלמים ומתודה ואיל נזיר גם הזרוע בשלה דהוו חלק הכהנים ומשלחן גבוה קזכו ע' במנ"ח מצוה נ"א

שם אנא תוראי בבירך אשכחתיה כו', ע"ל נ"ג ע"ב תוד"ה הא כרבנן ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' צ"ג

רש"י ד"ה בבכור תם. אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו עכ"ל, הנה ראשית דברי רש"י מתאימים עם פיה"מ להרמב"ם בפ"א מ"ב דמע"ש, שכ' וז"ל ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה תועלת לזה שקנאו הנה התועלת גלויה ומפורסמת כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו ע"ש, אבל סיום דברי רש"י שכ' או אם הבית קיים יקריבנו, קשה, תם בזמן הבית מאי בעי במכירה, הרי עצם משנתנו דמע"ש דתנן בכור מוכרין אותו תם חי, אוקמינן בסוגיין לעיל בסמוך דהוא דוקא בזה"ז ומשום דלא חזי להקרבה לכן הוי ממון בעלים כדפירש"י שם, אבל בזמן שביהמ"ק קיים כיון דלהקרבה קאי אין מוכרין אותו תמים חי, ואז אפילו ריה"ג מודה דלא הוי ממון בעלים כדכ' הר"ש במע"ש פ"א מ"ב

וביותר תקשה לפ"מ דרש"י בא לפרש ברייתא דבבכור נאמר לא תפדה כו', ובתמורה ד"ח ע"א מקשינן עלה אי האי קרא דלא תפדה קאי בזה"ז איך מסיק בסיפא דקרא ואת דמם תזרוק על המזבח בזה"ז מי איכא מזבח ומסקינן דרישא דקרא איירי בבע"מ וסיפא דקרא בתם ע"ש, והשתא בשלמא אם נפרש הא דתניא ונמכר תם חי בזה"ז ניחא, דבע"מ בזמן הבית ותם בזה"ז לאכלו כשיומם חד הוא. דגם תם נאכל רק לכשיומם, ובזה איירי רישא דקרא דלא תפדה, משא"כ לפירש"י דתם חי קאי על זמן שהבית קיים ולהקריבו, איך יתאים פירוש זה ארישא דקרא, דמסקנת הש"ס בתמורה מפרש בהדיא דהוא איירי רק בבע"מ וצ"ע כעת

ע"ב אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה לחם פשיטא כו', לכאורה ה"ה אם הלחם הזיק דאינו גובה מתודה, כגון אם ברשות המיוחד לשניהם עמד משקה של אחד מהם המוכן לחג הפסח, ונפל לתוכה חלת חמץ מלחמי תודה של חבירו ונתחמץ. דג"כ לא יוכל לגבות מן התודה, דמה לחם שבא לגלל תודה אפ"ה אינו גובה מן הלחם בשביל היזק התודה, ואע"ג דלחמי תודה נקראו תודה מכש"כ תודה שאינה גלל לחם ותודה לא איקרי לחם כדאמר במנחות ד"פ, פשיטא שאינו גובה מן התודה בעד היזק הלחם, וכמ"כ גם החלות הנותרות אינן משועבדות ג"כ לפרוע מהן ההיזק של החלה שהזיקה בחימוצה, לא מיבעיא אם היו ארבעים שהן רק למצוה, אלא אפילו אם היו ארבע חלות שהן לעיכובא כדאמרינן במנחות ע"ו ע"א, מ"מ אינו גובה מן האחרות, דניהי דשחיטת הזבח מקדשתן כאחת להכשר הקרבן כמבואר במשנה וברייתא דהתם ע"ח ע"ב, אבל לנזקין אינן זקוקות זל"ז, וטעם הדבר מובן, דמלבד שהחלות להיותן נפרדות אין מקום לחול היזק האחת על חברתה, וכדהקשו הכא בש"ס לחם פשיטא ופירש"י הא לא אזיק ע"כ, וה"ג כל חלה היא גוף בפ"ע, עוד מה"ט גופא משום דלחם גלל תודה הרי משועבד הלחם אל התודה, כן לתרומת לחמי תודה שצריך