אור הישר (נזיקין א) ח

דהביא להא דעולא הביא נמי להא דתני רמב"ח למתניתיה, ואסמכיה אקרא במה שיש ג"כ לטעות בדין נהרג מדכתיב פדה תפדה, וההכרעה הוא מדכתיב אך, שבא לגלות אקרא דופדויו מב"ח תפדה דאין הבדל בין מת לנהרג

ואדרבה במקום שהתוס' תפס על רש"י בבכורות מ"ט כנ"ל, שם גופה מוכח ברש"י כמש"כ, רק ט"ס נזרק לפני התוס' בלשון רש"י מה דגרסי בדבריו "דנפל הוא", ולפנינו הגרסא דנפל הוה, אהא דתנן מת הבן בתוך ל' יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר, ופירש"י ז"ל יחזיר דנפל הוה ולא מחייב בפדיון עד לאחר שלשים, דלכאורה מדוע לא סגי ליה במש"כ דנפל הוה, רק משום דהתם הוא מקור המשנה דמיתה בתוך שלשים, לכן מצא שם מקומו המוכשר לבאר, דאין לחלק בין מיתה להריגה, ומשו"ה על מי שמת במיתה טבעית כתב דנפל הוה, ר"ל מעיקרא, והיכא דנהרג, דלא שייך גביה לאמר דנפל הוה. מסיק טעמא אחרינא, דלא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים, כנלע"ד

בא"ד דאפילו קים לן שכלו חדשיו צריך ל' יום כו', ע' משך חכמה פ' בא בפסוק באדם ובבהמה

בסה"ד ומפרש ר"ת שנטרף היינו שנעשה טריפה כו', ע' טהרת הקדש למנחות ל"ז ע"א

דף י"ב ע"א א"ל רבא לר"נ הא עולא הא ר"א כו' מר כמאן ס"ל כו', ע' תוס' ב"ב מ"ד ריש ע"ב ובאבני מלואים סי' צ' ס"ק כ"א

תוד"ה אנא. וקנין אגב דהוי נמי מדרבנן וקרא דערים בצורות אסמכתא בעלמא היא כו', ע' בגליון הש"ס, וע"ע בשעה"מ פ"ג מה' מכירה ובת' הגרע"א סי' רכ"ב אות כ"א ובקצוה"ח סי' קצ"ד סק"ג ובאבני מלואים סי' כ"ח סקל"ג ובת' ברית יעקב סי' קי"ד

תוד"ה והלכתא בכפות. וצ"ל נמי דמיירי בישן דכפות מהני דלא הוי חצר מהלכת וישן מהני דהוי משתמרת לדעתו כו' וכ"כ התוס' בגיטין כ"א ע"א, אמנם דעת הרמב"ם דכפות לחוד מהני כדהבאתי להלן בסמוך, ושתי דעות אלו מביא ג"כ הר"ן בחידושיו לב"מ ד"ט ע"ב ועמש"כ בחידושי שם, ודעת העיטור כהרמב"ם, וע"ש במקרא סופרים ותיקון סופרים מאמר ג', ורבינו ירוחם במשרים נתיב יוד ח"ג כ' דצריך העבד להיות כפות בידיו וברגליו או ישן וכפות ברגליו כו' ע"ש

ולע"ד בלתי מובן בשלמא ישן לחוד אית ביה תרתי לריעותא דלאו סמיא ביד השומר לשמרו שישאר ישן, ולפ"ז בזו הרגע שהקיץ מעצמו או מאיזה תנועה מן הצד. תיכף נעשה חצר מהלכת ואינו משתמר לדעתו, משא"כ כפות הרי אית ביה תרתי למעליותא, דלא הוי חצר מהלכת ואפילו הוא ניעור משתמר ג"כ לדעתו, כיון דאינו יכול לזוז את אבריו ממילא בטלה גם דעתו, ונראה נמי לדייק הכי מלשון הרמב"ם בפ"ג הי"ב מה' מכירה, שכ' אהאי דינא וז"ל והוא שיהיה כפות שהרי אינו יכול להלך, דלכאורה דבריו האחרונים מיותרים. דפשיטא כיון שהוא כפות אינו יכול להלך, ובע"כ שגם כוונתו היתה בזה לאפוקי מדעת הראשונים דבעי נמי שיהיה ישן, בכדי שיהיה משתמר לדעתו, לכן מסיק שהרי אינו יכול להלוך, וממילא הוא משתמר לדעתו ג"כ אף בכפות לחוד, וכלשון הרמב"ם הוא נמי לשון רש"י בגיטין ע"ח ע"א, ולא כמו שהעתיקו התוס' לשונו, הכא ובגיטין כ"א כמש"כ בחידושי שם, וצ"ע כעת

ע"ב א"ר יוחנן בקדשים קלים ואליבא דריה"ג כו', בפני יהושע הקשה אמאי לא מוקי כר"ש דס"ל קדשים שחייב באחריות מקרי ממונו, ובת' עונג יו"ט סי' כ"ו בנה על יסוד קושיא זו, ולא הביא הא דבקצוה"ח סי' שפ"ו סק"ח דחה לגמרי קושית הפ"י, ועמש"כ בחידושי לזבחים קי"ד ע"א

שם דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ריה"ג, ע' ספרא חובה פרק כ"ב ובפי' הראב"ד שם

שם ומשני רבינא בבכור בחו"ל ואליבא דר"ש דאמר אם באו תמימים יקרבו, ע' חק נתן לתמורה כ"א ע"ב

רש"י ד"ה כי אמר ריה"ג ממון בעלים הוי מחיים שאחריות הוא עליו ע"כ, וקשה לפ"מ דרש"י פי' בחולין קל"ט ע"א בד"ה דמחוסר הקרבה ובמעילה י"ט ריש ע"א, דחיוב האחריות הוא עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו ע"ש, א"כ איך פירש"י לקמן ע"ו ע"א בד"ה דריה"ג, דבשעת טביחה אכתי ממון בעלים הם ע"ש, הרי כיון דלריה"ג תלוי באחריות, א"כ בשעת טביחה כבר נסתלקו מאחריות משעת הבאה לעזרה, ולדברי התוס' בחולין כ"ב ע"ב משעת המסירה ליד הכהן, וע' בהפלאה מש"כ בקונטרס אחרון לב"ק בסוגיין וצ"ע

רש"י ד"ה תם חי. אבל תמים שחוט לא כו', עמש"כ בחידושי לתמורה ד"ז ע"ב

תוד"ה ואליבא דר"ש. וא"ת ואמאי קאמר ואליבא דר"ש כש"כ אליבא דר"ע דאמר לא יקרבו דהוי ממונו כו' ע"כ, אין כוונת התוס' בהא דאמרו דהוי ממונו דהוא חולין ממש, אלא כדביאר הראב"ד בפ"א מה' בכורות וז"ל ואפילו לר"ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו ע"ש. וה"נ יש לפרש בכוונת התוס' כיון דעכ"פ נאכל במומו אליבא דר"ע ממונו הוא, והפלא הוא ע"ד הרשב"א ז"ל דסתר א"ע דבחידושיו כאן הק' כעין קושית התוס'. וכ' בהדיא דלר"ע פשיטא דחולין גמורין הוא, ובתשובותיו סי' של"א האריך מאד לבאר אליבא דר"ע דהוא כמש"כ הראב"ד הנ"ל ע"ש וצ"ע, וע' במעין החכמה דף ז' ע"א.