אור הישר (נזיקין א) פב

דההפקר נעשה ממילא אחרי יאוש הבעלים. משא"כ הכא שנעשה הפקר מדעת רב ספרא רק בשביל הארי, והפקר לבהמה אבל לא לאדם דברי הכל אין הפקרו הפקר כמבואר בירושלמי דפאה רפ"ו, ומכש"כ הכא דאנן סהדי שאם היה יודע שהארי לא יאכלנו הלא ודאי דלא היה מפקירו, וגדולה מזו אמרו גבי הפקר מדעת אפילו כשהפקיר לאדם, גבי ר' ישמעאל ב"ר יוסי בב"מ ד"ל ע"ב דקאמר לההוא גברא לכו"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו ופריך הש"ס עלה ומי הוה הפקר כה"ג ע"ש, הרי דהפקר לכל העולם נתבטל בשביל מניעת ההפקר מחד גברא, ומכש"כ דהכא לא הפקיר לשום אדם בעולם רק להארי, א"כ מה מקום לכתחילה לחלות ההפקר וצ"ע כעת, וע' מהרי"ק שרש ג'

ע"ב ואל ישנו ממנהג החמרין והספנין כו', ע' בת' מהר"ם אלשיך סי' נ"ו ובת' ח"ס חח"מ סי' צ"ו וע"ע בת' מהרי"ק שרש ט' ושרש ק"ב ובריב"ש סי' קכ"ח

שם ואם אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו כו', ע' בת' מהר"ח או"ז סי' ר"ו וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' קל"ד

שם וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו, ע' בהגהות מיימונית ומל"מ פ"ד מה' שלוחין ובת' שארית יוסף סי' ל"ח וע"ע בת' מהר"ח או"ז סי' רכ"ז וסי' רמ"ו

שם דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום כו', ע' בת' חו"י סי' ק"מ ובת' ח"ס חח"מ סי' כ"ב

שם א"ל רב הונא בר חייא לר"נ דינא או קנסא כו' מאי נפקא לך מיניה א"ל אי דינא גמרינן מיניה אי קנסא לא גמרינן מיניה, והנה לפ"ז יל"ד קצת לעיל צ"ו ע"ב גבי האי גברא דגזל פדנא דתורי כו' ואתא לקמיה דר"ג ואמר זילו שומו שבחא דאשבח והקשה ליה רבא וכעס ר"נ וא"ל לא אמינא לך כי יתיבנא בדינא לא תימא לי מידי עד דהשיב לו האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה ע"ש, והשתא לפ"מ דרבא אכתי לא ידע אי דינא או קנסא וסבר דהוא דינא, א"כ שפיר הוה בעי למידע טעם הפס"ד כדי למגמר מיניה בעלמא, ואי הוה ידע לכתחילה דקנסא הוא לא הוה מקשי ליה כלל. ואמאי כעס עליו ר"נ בהאי עובדא דהתם וצע"ק

רש"י ד"ה הכא בשותף. ובין יכולים להציל ובין אין יכולים להציל, ע' בת' ח"ס חח"מ סי' ק'

דף קי"ז ע"א אי דינא גמרינן מיניה אי קנסא לא גמרינן מיניה כו', ע' נוב"י מ"ת חח"מ סי' ס"א

שם בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לאמר אף המנסך כו' מעיקרא סברי כר' אבין דאמר זרק חץ מתחילת ארבע ולבסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שהרי עקירה צורך הנחה היא ולבסוף סברי כר' ירמיה דאמר משעת הגבהה קנייה איחייב ליה ממון מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, והנה אהא דאמרינן בביצה ד"ח ובש"מ דלדחות עשה לל"ת בעינן שתהיה בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה, האריכו התוס' ושאר הראשונים בב"ב י"ג ע"א ובכ"מ להקשות ע"פ האי כללא, והנמו"י בשם הרנב"ר ז"ל בב"מ ד"ל כתב דהיכא דבמצוה איכא רק חדא פעולה אז נקראת בעידנא ואע"פ שלא גמרה דמה בכך גם מצות מילה לא גמרה עד דפרע ואפ"ה דוחה קציצת הבהרת כו' וה"ר ר' יהוסף כ' דשאר המפרשים לא ס"ל הכי ע"ש, ובנוב"י מ"ת חאה"ע סי' קמ"א האריך להביא מקור לסברא זו מדברי הש"ס ע"ש

ולעד"נ להביא מקור לסברת הרנב"ר ז"ל מסוגיא שלפנינו, דהא ר' אבין פוטר אותו מחיוב קריעת השיראין דבאמצע ההליכה מפני הקלבד"מ של ההנחה דלבסוף הרי דחשיב לדידיה התחלת הפעולה בעידנא של הגמר, ובכתובות דל"א גבי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת פריך הש"ס דנימא הגבהה צורך הוצאה היא כמו דאמרינן בקריעת שיראין דעקירה צורך הנחה היא וע"ש בתוס', הלא דמסוגיין מבואר דלמ"ד עקירה צורך הנחה כמ"כ הגבהה צורך ניסוך והגבהה צורך הוצאה, הרי דס"ל דכל כללית הפעולה הנעשית לצורך מטרה אחת קשורה ההתחלה עם הגמר עד דבשביל זה ג"כ קלבד"מ, ומכש"כ דעוסק במצוה דודאי נופל לאמר בכה"ג בעידנא, ואפילו לר' ירמיה י"ל דע"כ פליג הכא משום דנוגע לחיוב מיתה וחיוב זה לא בא עד שעת ניסוך, משא"כ בפעולה אחרת ולמטרת קיום המצוה ודאי דנחשבת גם לדידיה בעידנא, ועכ"פ היכא דהגמר לא יתכן בזולת ההתחלה ודאי נקרא בעידנא כדאמרינן בכתובות ל"א ע"א הכי השתא התם אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה, ובדוגמא כזו פירש"י בחולין ד"כ ע"ב בד"ה וכי לאחר וז"ל וכן בכל השוחטין משנקב הושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מתכשר אם לא שהה שיעור שהייה ע"ש, הרי דהיכא דהיא חדא פעולה כרוכה ראשיתה באחריתה וכולה נחשבת בעידנא כנלע"ד, וע"ע בת' מהרשד"ם חא"ח סי' י"א

שם אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי כו', ע' תמים דעים להראב"ד סי' ר"ג ובת' מהר"ח או"ז סי' רנ"ה ובת' פמ"א ח"א סי' מ"ט ובת' אבקת רוכל סי' פ'

שם אמרי ליה דרי ואמטי בהדן דרא ואמטי בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריניה כו', ע' בת' מהר"ם אלשיך סי' ס"ו

שם אמר לו אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה והושיט לו חייב כו', ע' ת' הרשב"א סי' תתק"פ.