אור הישר (נזיקין א) פא

ע"ב בתינוק אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין העכו"ם יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים דעתי על אמי והשיאה רבי על פיו לכהונה בשבוייה הקילו, ע' מה שהאריך בזה הפר"ח חי"ד סי' ס"ט סק"מ

שם וכי יצא לו שט גניבה בעיר מאי הוי ליחוש דילמא זבנינהו והוא ניהו קא מפיק שמא כו', ע' בליקוטים לרש"י ז"ל שבסוף ס' פרדס הגדול

רש"י ד"ה בשבויה הקילו דספיקא בעלמא הוא, ע' חזקה רבה חי"ד סי' קצ"ב ובס' שערי ציון סי' יוד

תוד"ה המכיר כליו וספריו ביד אחר. לפני יאוש מיירי כדפי' הקונטרס כו', ע' ביאורי הגר"א לחו"מ ר"ס שנ"ז ובשעה"מ פ"ה ה"ג מה' גניבה וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' פ"ח

בא"ד וא"ת בלא תקנה יטול מה שנתן דמצי אמר להציל נתכוונתי ולהשיב אבידה כו', ע' קצוה"ח סי' שנ"ו סק"ג ובנה"מ סי' רל"ו סק"ז

דף קט"ו ע"א דינא דלוקח דלישקל מבעה"ב ועשו בו תקנת השוק כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תס"א

שם אם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק כו', ע' בת' הריב"ש סי' שצ"ג

שם אבימי בר נאזי חמוה דרבינא הוי מסיק בההוא גברא ארבע זוזי גנב גלימא כו' אתא לקמיה דרבינא כו', וכה"ג אשכחן נמי לקמן קט"ז ע"ב דר"נ דן דינא עבור ריש גלותא וגם הוא חתניה הוה כדאמרינן ס"פ כל הגט ובכ"מ, והשתא קשה הרי במשנה דסנהדרין כ"ז ע"ב חשיב חמיו בהדי קרובין שפסולין לדון ולהעיד, וזה אין לאמר דאחריני הוו בהדייהו ולא חשיב להו משום כבודם דר"ג ורבינא כדאשכחן בר"ה כ"ב ע"ב ובגיטין ד"ה ע"ב. דהתם הוה עובדא בעדים, וצ"ל דאיירי כשקבלוהו עלייהו כמבואר בשו"ע ר"ס כ"ב וע"ש במפרשים

במשנה זה בא בחבית של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' רכ"ו

ע"ב במשנה ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו, ע' בת' מהר"ח או"ז סי' רכ"ב

שם ואמאי לימא ליה מהפקירא קא זכינא כו', ע' בת' מהרי"ק שרש ג'

שם ותקלה עצמה תנאי היא דתניא כו', עמש"כ בחידושי לבכורות ר"פ מעשר בהמה ושם דכ"ב ע"ב ובתמורה ס"פ ולד חטאת ושם דל"ג ע"ב

תוד"ה ולא ישקה מהן לבהמה כו', והנה בע"ז ד"ל ע"ב היתה הגרסא לפני התוס' כגרסת הש"ס בסוגיין ולא ישקה מהם את בהמתו ולא בהמת חבירו, ולהכי הקשו שם השתא בהמתו אמרת לא בהמת חבירו מיבעיא ותירצו זו ואצ"ל זו קתני ע"ש. ומאי דמקשו שם בגמרא והתניא אבל משקהו לבהמת עצמו, ניחא גם לפי גרסת התוס' דהכא, דגם בגרסת ולא ישקה מהן בהמה כלול של עצמו ושל חבירו, ושפיר הקשה בגמרא שם והתניא אבל משקהו לבהמת עצמו, וברייתא זו דמשקה לבהמה היא בתוספתא תרומות פ"ז ובירושלמי שם פ"ח ה"ג ע"ש, ובע"כ דקאי אשונרא דאינו מזיק לה ארס נחש כמסקנת הבבלי בע"ז שם

אולם יל"ד על עצם קושית התוס' בע"ז שם השתא בהמתו אמרת לא בהמת אחרים מיבעיא, הלא לקושיא זו יש מקום רק אי הוו מפרשי כפירש"י בסוגיין דהאי בהמה קאי אבהמה טהורה ושמא ישחטנה אח"כ ואיכא משום סכנת נפשות ועפ"ז שפיר הקשו מאי נ"מ בין בהמתו לבהמת אחרים, נוסף על זה דבבהמת אחרים יש דין מזיק בממון זולתו, וזהו משום דנחתינן לצמיחת הסכנה אל האוכל מבשרה אח"כ, אכן לפי שיטתם הם בסוגיין דגם לבהמה טמאה לא ישקה ומשום בל תשחית, לפ"ז אין מקום לדיוקם שם לכתחילה דבע"כ תרווייהו צריכי דלבהמתו אסור משום בל תשחית, ואם עבר והשקה מכין אותו מכת מרדות כמבואר ברמב"ם פ"ו ה"י מה' מלכים, ועל מזיק בהמת חבירו אין עליו רק חיוב תשלומין וצ"ע, וע' ס' האשכול ח"ג ס"ס כ' ובנחל אשכול שם

דף קט"ז ע"א אין הכרעה שלישית מכרעת, ע' בס' דברי נחמיה קונטרס כללים וספיקות

שם אמאי ונימא ליה משטה אני בך כו', פי' כיון שהוא יתר משכרו צריך קנין כדביאר הרא"ש בתשובה כלל ס"ד סי' ג'

שם וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כו', הכא איירי בדאמר לו תטול הדינר לבסוף דאי בדיהיב לו הדינר מיד לא שייך משטה אני בך כדכ' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ל' וע"ש סי' תצ"ח ובס' שערי רחמים חא"ח סי' י"ד

שם נהי דכי אפקריה אדעתא דארי אפקריה אדעתא דכו"ע לא אפקריה, ע' בת' מהר"ח או"ז סי' רנ"ג

שם בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו כו', ע' ירושלמי דפרקין ה"ה ובחידושי הרמב"ן והר"ן לב"מ דף ע"ז

תוד"ה הכרעה שלישית. נראה לר"י עיקר כפ"ה כו', וע' בראב"ן סי' וי"ו

תוד"ה אדעתא דאריה אפקריה ל"ד להא דאמר באלו מציאות המציל מן הארי ומן הדוב כו' הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן כו', וקשה מה דמיון הוא להא דהכא הלא התם בא הארי לטרוף ולא היה כח ביד הבעלים להציל והיינו דקאמר מפני שהבעלים מתייאשים מהן, נמצא