אור הישר (נזיקין א) עו

והשתא קשה בנדרים ל"ה ע"ב דמבע"ל אי כהני הוו שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן והקשו שם הר"ן והתוס' בקידושין שם ובכ"מ אמאי לא פשיט להו מדר"ה בריה דר"י דשלד"ר נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחי מצי עבדי ותירצו דבעו למפשט ממשנה או מברייתא ע"ש, ולפי המבואר בסוגיין אמאי לא פשיט מברייתא דהכא דבע"מ משום דאינו יכול להקריב לא מצי ג"כ למיעבד שליח להקרבה וזקן דחזי לעבודה מצי לשויה שליח, וכיון דאפילו כהן אם הוא בעל מום לא מצי למיעבד שליח, משום דאינו ראוי לעבודה, מכש"כ ישראל גמור איך יעשה שליח להקרבה, ובע"כ דכהני שלוחי דרחמנא נינהו, ובשלמא רב הונא דקאמר מצד הסברא אפשר דברייתא לא שמיע ליה, אבל סתמא דהש"ס מדוע לא פשיט מברייתא דהכא וצ"ע כעת

דף ק"י ע"א האי זקן או חולה ה"ד כו' עבודה דכי עביד ליה ע"י הדחק עבודה היא משוי שליח כו', ע' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' ע' ובדורש לציון דרוש י"ג ובמש"כ הגר"י רייזין ז"ל בזה בספרו פורת יוסף סי' ט' וע"ע העמק שאלה לשאילתות פ' חיי שרה סי' י"ז אות ב'

במשנה נתן הכסף ליהוריב ואשם לידעיה יצא כו', ע' מה שהאריך בזה המל"מ פ"ח הי"ב מה' גזילה

רש"י ד"ה ועבודתה ועורה לאנשי משמר דכיון דלא חזי לאכילה לא משוי שליח לאכילה, וראיתי בס' שאילת שלום סי' כ"ד שכ' ושמעתי מקשים איך שייך שליחות באכילה וכי אדם עושה שליח על כזית מצה בפסח וע"ש מה שתירץ, ולדעתי ל"ד כלל דגבי כזית מצה מצוה פרטית היא עליו לאכול ולא שייך בזה שליחות, משא"כ אכילת קדשים דאף שהיא עשה דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם כדפירש"י בפסחים נ"ט ע"א אבל אין זו עשה על שום כהן פרטי, הגע עצמך אם הכהן היה בריא לעבודת ההקרבה ואין לו היום תאות אכילה האם אסור לו בשביל זה להקריב, הרי ודאי דהוא מקריב וכהן אחר יאכלנה דמצוה היא על המשמר. דכל עצם זכות הקרבת הקרבנות ואכילתן שייך לאנשי משמר זה, אמנם אם כהן מאנשי משמר יש לו קרבן להקריב קרי ליה רחמנא קדשיו והוא שלו, להקרבה ילפינן מקרא דובא בכל אות נפשו ושרת, וליהנות מבשרו ועורו מדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו. אולם אם חסר לו מציאות ההקרבה להיותו בע"מ או מציאות האכילה להיותו זקן או חולה על זה סובבת הברייתא, וביארו דאם היה בעל מום אף דחזי לאכילה מ"מ כיון דלא חזי להקרבה נחלקו בזה שני הלשונות של רש"י למי שייך הבשר והעור, ובזה נחלקו גם הרמב"ם והראב"ד בפ"ד ה"ז מכלי המקדש, וע' מה שהאריך בזה בזרע אברהם על הספרי בפ' נשא בפסוק ואיש את קדשיו, אבל זקן או חולה יש לו הזכות לתת להקריב לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר, ואוקימנא בשיכול לעשות ע"י הדחק דעביד ע"י הדחק עבודה היא משוי שליח דלענין זה הוא קדשיו אבל לענין אכילה דע"י הדחק לאו כלום היא משו"ה לא נפיק זכות קדשיו מאנשי משמר דסוף סוף מטרת בשר הקרבן היא לאכילה כנ"ל, וכיון דאיהו לא חזי לאכילה משו"ה לא שייך בזה שליחות ונשאר זכות האכילה של הקרבן ברשות המשמר, נמצא דהכא דיינינן לא על עצם האכילה רק על בשר קרבן זה דרחמנא קרי ליה קדשיו, דבאופן זה למי שייך הזכות של ההקרבה והאכילה שיש לכהן בעל הקרבן בקרבנו, מה שייך לו בפרטיות למסור לכל מי שירצה דהא הוא קדשיו, ומה שנשאר ברשות המשמר, ולפ"ז אין זה ענין לשליחות האכילה כשליחות לאכילת מצה, ומשום דרש"י כתב לשון משוי שליח גבי עבודה כתב נמי לא משוי שליח גבי אכילה, אבל באמת אין שייך לשון שליחות גבי אכילה כמו דבגמרא גריס רק גבי עבודה, והבנת כלל הסוגיא היא רק כנ"ל

ע"ב לא צריכא דיהביה לידעיה במשמרתו דיהוריב מאי מי אמרינן כיון דלאו משמרתו הוא ולא כלום הוא א"ד כיון דלא חזי ליה מעיקרא לידעיה קאי תיקו, ע' בת' מהרש"ם ח"ב סי' קנ"ז

שם כי קמבע"ל כגון שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר כו', ע' לח"מ פ"ו ה"י מה' בכורות ובת' דבר אברהם סי' כ"ז

שם אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה כו', ע' מהרי"ק שרש ק"א

שם אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כו', והנה במרדכי פ' החולץ רמז כ"ט הביא בשם תשובת הגאונים יבמה שנפלה לפני מומר דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא ולא הביאו שום ראיה לדבריהם וכ' רש"י בתשובה דלא סמכינן עלייהו כלל ואע"פ שחטא ישראל הוא לכל דבר ואם קידש קידושיו קידושין וחולץ ולא מייבם והביא הר"ם ראיה לדברי הגאונים מסוגיא דהכא דהא משמע דאם נפלה לפני מוכה שחין הוה תצא בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה לולא טעמא דמינח ניחא לה בבעל כל דהו א"כ גבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבא עליה בגיות וכל זמן שהיא נדה וא"כ נפקא בלא חליצה כו', וע"ע בתשובות מיימוני דשייכי לה' אישות ובתרומת הדשן סי' רכ"ג ובתשב"ץ ח"ג סי' מ"ז ובת' מהר"י מינץ סי' י"ב

ונלע"ד דמחלקותם שם לדינא נובע מהבנתם בסוגיא שלפנינו. לפ"מ דשם הוכיחו הגאונים מתירוץ הש"ס דמינח ניחא לה בכל דהו דקאי על