אור הישר (נזיקין א) סח

דמטבע שנפסל וחמץ שעבר עליו הפסח אינו שוה כמו הנבילה והשברים. ואפ"ה אתא קרא דאשר גזל ומרבה להו לדין השבה, ואיך אתא האי קרא גופיה למעט הנבילה והשברים מדין השבה אלא צריך להשיב במילואו אשר גזל, וניהי דמרבינן מחד קרא תרי מילי כדאמרינן לעיל ס"ז ע"א, דאשר גזל מרבה שינוי קונה, ואינו מוסיף חומש על גזל אביו ע"ש, וה"ה דמרבינן אפילו טובא, משא"כ בשתי ילפותות דהכא, הלא אתא אשר גזל להורות על שני דברים הפכיים דהא דאין שמין הנבילה והשברים הוא לטובת הנגזל, והא דאומרין באיסוה"נ הרי שלך לפניך הוא לטובת הגזלן, ואע"ג דתיבות אשר גזל סובלות לפרש את שני הדינים גם יחד, אבל למעשה הרי הם מנגדים להדדי וצע"ק

שם חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל מאן תנא אומרין באיסוה"נ הרי שלך לפניך כו', ולכאורה אמאי לא קאמר האי תנא הוא דתניא בתוספתא ב"מ פ"ח המשכיר בית לחבירו ונתנגע אומר לו הרי שלך לפניך, ובערכין ד"כ ע"ב הגרסא אע"פ שחלטו כהן אומר לו הש"ל, ובתוס' הכריח שם דאיסור הנאה רכיב עלה מדרשת התו"כ צרעת ממארת תן לה מארה שלא יהנה ממנה, והטעם כדאוקים דא"ל בית זה ומשום דהוא בעין אומר לו הש"ל, ולפ"ז הו"מ למיפשט נמי בחמץ בפסח ובשוה"נ דאסירי בהנאה והוו ג"כ בעין דאמרינן בהו הש"ל, ודוחק לחלק בין חמב"פ ושוה"נ דיש לו בזה קנין הגוף בעצם ובין בית המנוגע דהתם דאין לו בה רק קנין השימוש, דהא חזינן דגם התם נשתמשו חז"ל בלשון הרי שלך כמו בחמב"פ. ומכש"כ לדעת הסוברים דלאו דוקא גבי אונאה דכתיב ממכר מיותר אלא בכל הדברים אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא וע' בש"ך וביאור הגר"א לחו"מ סי' שי"ג, לפ"ז ודאי דאין לחלק ביניהם, וצ"ע כעת

רש"י ד"ה לר"ש חייב, שאם היה בעין היה מחזירו גזלן לבעליו ופטור כו' ועכשיו שאין בעין יחזיר דמים לבעליו כו', ע' בת' משאת בנימן סי' צ"ז ובת' חו"י סי' מ"ח ובאבני מלואים לאה"ע סי' כ"ח ס"ק ס"א

רש"י ד"ה מאן דדאין דד"ג כו' מגבי ליה מן השורף כל השטר שהרי גרמו להפסיד ע"כ, פי' שהרי עיקרו היא שיעבודו וכל שאין שיעבודו קיים אינו יכול ל"ל הש"ל, כדהסביר הר"ן בחידושיו לגיטין נ"ג ע"א

רש"י ד"ה ואכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ע"כ, ובכתובות פ"ו ע"ב פירש"י כפייה רפרם לרב אשי שבא הדין לפני רב אשי וסיבבו והקיפו בראיות ואגביה מדינא דגרמי ע"ש, אמנם פירש"י דהכא בלתי מובן מדוע לא חפץ רב אשי לשלם ההיזק מילדותו מרצונו הטוב עד שהוצרך לכפייה, ונלע"ד דר"א לגרמיה היה משלם רק ירא היה שע"פ פסק זה יקבעו הלכה לדורות, ואיהו סבר דבאמת אינו צריך לשלם וכדפסק הרמב"ם בפ"ד ה"כ מה' חובל, והגר"א ז"ל בביאורו לחו"מ סי' תכ"ד סקט"ו הביא סמוכין לזה ממשנה מפורשת לעיל פ"ז ע"א מדקאמר בסיפא אעבד ואשה אבל משלמין לאחר זמן וגבי חש"ו ברישא לא קאמר הכי ש"מ דפטירי, ורפרם הוה ס"ל דקטן חייב לשלם כשהגדיל כדפסיק בהגהת אשרי לעיל פ' החובל שם, משום דס"ל כר' יוסי ב"ר חנינא לעיל ל"ט ע"ב דחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי כנלע"ד, וע' בת' שבות יעקב ח"א סי' קל"ו ובסוף ת' מהר"ם מפדוואה וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשנ"ה ובט"ז וביאורי הגר"א לאו"ח ס"ס שמ"ג

דף צ"ט ע"א רש"י ד"ה עשה לי שירין צמידין כו', ע' תפארת ישראל כלים ספי"א

רש"י ד"ה ישנה לשכירות דהמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין כו', מלשון זה משמע לכאורה דאילו הוה בעין היתה מקודשת, והיא סתירה גלויה לפירש"י בקידושין מ"ז ע"א ד"ה אינה מקודשת שכ' וז"ל אפילו ישנה בעין כו' וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כי דידה ולא יהיב לה מידי ע"ש, וכפל דבריו שם ע"ב בד"ה וקאמרי, ושילש שם ד"ו ע"ב בד"ה אינה מקודשת ע"ש ומפני חומר הסתירה אפ"ל בכוונתו הכא דכיון דמלוה להוצאה ניתנה נחשב כאילו אינה בעין אפילו היא בעין, אבל אין כן דעת הרמב"ם בפ"ה הי"ג מה' אישות כדהביא בב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ט וע"ש במעין גנים לאה"ע סי' כ"ח ס"ז

ונפלאתי על האבני מילואים שם ס"ק י"ח וכפל דבריו בקצוה"ח סי' ס"ז סק"ב דדעת הרמב"ם בזה הוא כדעת רש"י ע"ש, דמלבד שדברי שניהם ברורים לעין כל רואה דפליגי אהדדי, עוד לא הביא דברי הב"ש שם על אתר שהבין דחולקים

תוד"ה דאגריה. ומיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות בין ישביח בין לא ישביח כו', ע' קצוה"ח סי' ש"ו סק"ב

תוד"ה בשליחא דאגרתא. וי"ל שהם שאלו סתם וגמרא הוא שמפרש שאילתו כו', וכ"כ התוס' בב"מ קי"ב סוף ע"א וע"ש בחידושי הר"ן

תוד"ה אלא. אור"י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפילו לא יהיה אומן קונה בשבח כלי כו', ע' בית שמואל סי' כ"ח ס"ק ל"ח ובשעה"מ פ"ה ה"כ מה' אישות ובאבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ט ובביאור הגר"א שם ס"ק מ"ד

בסה"ד ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין, ע' מחנה אפרים ה' קנין מעות סי' ג'

תוד"ה ואב"א בסה"ד. ואין נ"מ בפלוגתא דישנה לשכירות ואין לשכירות אלא לענין הך דשמעתא אי הוה