אור הישר (נזיקין א) סו

ועבדים איתקש לקרקע דכתיב והתנחלתם אותם, אולם כ"ז בסתם גזילה ויאוש דקרקע הבלתי כלה ונאבד ויוכל למיקם עלה בדינא ודיינא אז אין יאוש, משא"כ בעבד היוצא ליהרג דהיאוש בא מהכרח דעת תורה ולנגד עיניו יוצא ליהרג הלא אז בע"כ מתייאש בעליו ממנו

ע"ב מאי לאו בעם הארץ דלא ידע דקרקע נגזלת או אינה נגזלת ואפ"ה קאתי בעל קרקע ושקיל לארעא ושבחה וש"מ בשוגג נמי קניס כו', ע' בת' פמ"א ח"ב סי' קס"ג מאי דפשיט מהך דהכא לספיקו של התוס' בבכורות כ"ג ע"א ד"ה סבר, ועמש"כ בחידושי לבכורות שם

שם בשלמא לרב זביד דאמר שבח שע"ג גזילה דנגזל הוי לר"י הא מני ר"י היא אלא לר"פ דאמר דגזלן הוי הא מני כו', ע' שעה"מ ריש ה' גניבה ובת' בשמים ראש סי' שס"ה

תוד"ה שבח המגיע לכתפים. כאן פי' הקונטרס כגון תבואה שגדלה כל צרכה כו', ע' תמים דעים להראב"ד סי' קס"ח

דף צ"ו ע"א בעי רבא השביח עכו"ם מהו א"ל רב אחא מדפתי לרבינא תקנתא לעכו"ם ניקו ונעבוד, ע' קצוה"ח סי' ס"ו ס"ק ל"ב

רש"י ד"ה התיומת כף תומר האמצעי העליון תיומת הוא, עמש"כ עה"ג וע"ע ברבינו ירוחם ספר אדם נתיב שמיני ח"ג

תוד"ה הניחא למ"ד פלוגתא היא בפ' מי שהיה נשוי כו', ע' תומים סי' ק"א סק"ג

ע"ב וא"ר פפא האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועביד זוזי לא קנה הדר עביד להו נסכא כו', ע' קצוה"ח סי' ש"ס סק"ד ובטהרת הקדש למנחות ק"ז ע"א לתוס' ד"ה ודילמא נסכא

שם זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה זה הכלל לאתויי מאי, כ"ה גרסת התוס' בב"מ מ"ג סע"א, אבל הרא"ש גריס הכא כל לאתויי מאי, ונ"מ מהגרסאות ע' הכא ברש"ל, ועמש"כ בחידושי למס' קנים רפ"ג

במשנה גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה רמ"א בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך ופירש"י דכקרקע דמי וברשותיה דמריה קיימי, וכ' הראב"ד רפ"ט מה' גזילה וז"ל עשה עבדים כקרקעות לענין גזילה שהרי הזקינו או"ל הש"ל מיהו ה"מ לענין כחושה אע"ג דלא הדרא גזילה מיהא בעינה איתא ואו"ל הש"ל אבל מ"מ נגזלים הם ונקנים ביאוש כו' אלמא לאו כקרקע דמי כו' הלכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת עכ"ל, וכ' עלה הש"ך בחו"מ סי' שס"ג וז"ל בהא דס"ל להראב"ד דכשנשרף העבד חייב אין דבריו נלפע"ד דהא עבד איתקש לקרקע ואיך נימא דהוקש לחצאין לענין כחש דלא הדרא ולא לענין נשרף אלא ודאי דאיתקש לגמרי לקרקע דברשותיה דמריה קמא קאי והו"ל כאילו לא גזלה כו' וא"כ לפ"ז ודאי אם נשרף העבד פטור הגזלן כמו בקרקע כו' וכן כפל דבריו שם סי' שפ"ו סקי"ג ע"ש

ולע"ד לא על הראב"ד לבד נופלת טענת הש"ך כי אם גם על הרמב"ם שם פ"ג ה"ד דחשיב גזל עבדים והזקינו בין כל הדברים דאומר לו הרי שלך לפניך, ובכ"ז מסיק שם בהלכה ה' במה דברים אמורים כשהחזיר את הגזילה אבל אם נשרפה הגזילה כו' חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזילה ע"ש, הרי דאע"ג דפסק כר"מ דעבדא כמקרקע דמי ולהכי או"ל הש"ל כדפירש"י במשנתנו אפ"ה מסיק דדין זה ליתא בנשרפה, והשתא תיחול על הרמב"ם והראב"ד תלונת הש"ך איך הוקש לחצאין

ונלע"ד דכל ענין אין היקש למחצה הוא רק בדברים דמצד טבעם וטיבם הם מוקשים, אז אמרינן דגם בנוגע לדינא אקשינהו רחמנא אבל אם נפרדים בטבעם כמו הכא דבעבדים שייך מיתה ושריפה, מה מקום להקישם בפרט זה לקרקע דלא שייך כזאת, דוגמא שכ' התוס' לעיל פ"ח ע"א ד"ה יהא עבד, דאע"ג דילפינן בגז"ש לה לה מאשה אפ"ה היה מקום לאמר דיהא עבד כשר לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא ע"ש, וה"ג אמרינן בכריתות ד"ז ע"ב דאיצטריך לאשמעינן במשנה דשפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל אע"ג דאשה היא ככל הנשים, אלא משום דילפותא דחיוב עבדים במצות הוא מגז"ש דלה לה מאשה להכי סד"א כי אמרינן כל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ה"מ בדבר ששווה בין באיש ובין באשה אבל יולדת דבנשים איתא באנשים ליתא אימא לא תחייב שפחה אהכי תנא וכן שפחה ועמש"כ בחידושי שם, אמנם עכ"פ תקשה איך הוה ס"ד כלל לבטל הגז"ש להא מילתא ותשאר הגז"ש למחצה כקושית הש"ך, ובע"כ משום בטול ההשתוות ביניהם מצד טבעם ותכונותיהם, להכי לא תועיל הגז"ש בפרט זה לחייבה גם מצד הדין. והוה אמינא דעל פרט זה לא נשנית הגז"ש מסיני, כנלע"ד בהבנת הרמב"ם והראב"ד

שם האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה, ע' בת' הריב"ש סי' תצ"ט ובביאור הגר"א לחו"מ סי' א' ס"ק כ"ה

דף צ"ז ע"א התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור כו', ניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה, הנה בת' בשמים ראש סי' שס"א נשאל לפי סוגיא זו אמאי פסק הרמב"ם בפ"א ה"נ מה' גזילה דתוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה הרי זה גוזל ותירץ דרב דניאל בר רב קטינא דהכא איירי שאין כוונתו לגזול אלא שרואהו בסל וכופוהו לעשות מלאכה כו' ע"ש, אולם אין תירוצו מספיק לפמש"כ התוס' הכא דאפילו נחת ליה בתורת גזלנות ע"ש, אמנם לע"ד אין מקום כלל לעצם