אור הישר (נזיקין א) סה

המלך ה' חמץ פ"ו ה"ז ובהעמק שאלה לשאילתות פ' אמור סי' קי"א אות ב'

אמנם המציאות לכל בנין דבריהם הוא רק ע"פ יסוד הגרסא בתוס' דהכא ובסנהדרין והפריש ממנה חלה, אולם הגרע"א ז"ל הורה באצבע ע"ד התוס' בברכות מ"ה ע"א, משמע דכוונתו דשם לא גרסי בסוגיין והפריש ממנה חלה ע"ש, ולפ"ז נסתר כל דבריהם בנוגע לחיוב חלה, אך אם לזאת היתה כוונת הגרע"א ז"ל הי"ל נמי לציין דברי רש"י בברכות מ"ז ע"א דלא גריס בסוגיין והפריש ממנה חלה ע"ש

ועפ"ז נפתח לי פתח כפתחו של אולם להסיר השגת הראב"ד מעל הרמב"ם בפ"א הי"ט מה' ברכות שפסק דעל אכילת איסור אין לברך, והראב"ד כתב טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם כו' וע"ש במפרשים, אכן לפי הנ"ל י"ל דהראב"ד הבין דמקור הרמב"ם הוא מדתנן ר"פ שלשה שאכלו אכל טבל כו' אין מזמנין עליו, ובסוגיין היתה בגרסת הראב"ד והפריש ממנה חלה, א"כ אין זה ענין לסתם ברכה על אכילת איסור, אבל באמת י"ל דמקור דברי הרמב"ם הוא מהא דבסוגיין דהברכה על אכילת גזל נקרא מנאץ, וכמו לפני רש"י ותוס' הנ"ל בברכות שם כן לפני הרמב"ם לא היתה הגרסא בסוגיין והפריש ממנה חלה, ולפ"ז בכל הברכות על אכילת איסור נקרא מנאץ כנלע"ד, וע' בפני יהושע לברכות מ"ז ע"ב וע"ע בה"ג לברכות רפ"ז ובס' שער שמעון לברכות שם

שם אמר רבא ממאי דילמא ע"כ ל"ק ר"ש בן יהודא התם אלא בצבע כו' וע"כ ל"ק ב"ש התם אלא לגבוה כו', הנה הא דרבא מהדר להפריד בין הדבקים מובן עפמש"כ הרי"ף בפ"ק דסוכה אהא דאמר אביי התם ר' יאשיה ורבי ור"י ור"ש ור"ג וב"ש ור"א ואחרים כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן, וז"ל דכה"ג הוא שיטה ולית הלכתא כחד מינייהו, וע"ש בבעה"מ ומלחמות ובמש"כ בחידושי לעיל ס"ט ע"ב, ולפ"ז הא דקאמר אביי ג"כ הכא בדרך זה דהני כולהו תנאי ס"ל שינוי במקומו עומד, נמי כוונתו להורות דהוא שיטה ולית הלכתא כחד מינייהו, להכי שפיר אתא רבא לפלוגי, וקאמר דאפשר כל חד מינייהו לאו דוקא לענין שינוי קאמר, וממילא דלא הוי שיטה והלכתא ככולהו, ועמש"כ בחידושי לחולין קל"ה ע"ב ולמנחות נ"ז ע"ב

ע"ב דבר תורה גזילה הנשתנית חוזרת בעיניה שנאמר והשיב את הגזילה מ"מ. ע' מה שהארכתי בזה בחידושי לתמורה ד"ו ע"א

שם אי עשה תשובה מאי בעי גביה איבעי ליה לאהדורי שלא הספיק להחזיר עד שמת, הנה מהכא שמעינן דאע"ג דאמרינן בברכות י"ט ע"א דלא אמרינן ודאי עשה תשובה אלא בדברים שבגופו שעבר התלמיד חכם אבל בממונא עד דמהדר למריה ע"ש, אכן כל זה הוא בסתמא אבל אם ידעינן ביה שרצה להשיב הגזילה ואיתניס ולא היה יכול בשום אופן להחזיר אז נחשב בין עושי עמך, רק הוא או בניו חייבין להחזיר כשיוסר האונס

שם ושאין מכירין יעשה בהן צרכי צבור כו', אכן אין זו תשובה מעלייתא מאחר שאינו משיב לבעלים אלא שבררו לו המוטב, כדכ' הרשב"ם והתוס' בב"ב פ"ח ע"ב ובמהרש"א לחגיגה ד"ט ע"א, וכ"מ פשטות הגמרא בברכות י"ט ע"א אבל בממונא עד דמהדר למריה, וע"ע בת' שיבת ציון סי' קי"ב

רש"י ד"ה אין חייבין להחזיר. וקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי, ע' מל"מ פ"ד ה"ה מה' מלוה ובשעה"מ פ"א הי"ג מה' גזילה ובחידושי הגרע"א לב"ק

תוד"ה בימי רבי נשנית משנה זו אור"ת דלא לפניו ולא לאחריו אלא לדורו דוקא תיקן כו', וכ"כ התוס' בסנהדרין ד"ג ע"א ד"ה שלא תנעול ובס' יראים סי' רנ"ז, וע' בת' רדב"ז ח"א סי' תקכ"ח

דף צ"ה ע"א אודו לי מיהת בעבדא דכמקרקע דמי וקרקע אינה נגזלת, והנה הש"ך בחו"מ סי' שס"ג סק"ג הביא דעת הראשונים ז"ל דכמו שאין קרקע נגזלת כך אין יאוש לקרקע וכמו דאין יאוש לקרקע כך אין יאוש לעבדים דהוקשו לקרקעות והא דאמרינן בגיטין בעבד שנשבה דאחר יאוש לא ישתעבד וילפינן מדכתיב וישב ממנו שבי היינו בעבד שנשבה במלחמה דגלי לן קרא דחזקת מלחמה מהני אפילו בקרקע גופה וכדילפינן התם מעמון ומואב טהרו בסיחון ול"ד לגזל ע"ש, ולכאורה ילה"ק ע"ד מירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח ובסנהדרין פ"ו ה"ב ופ"י ה"ז דקאמר עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר זכה בעצמו ר"ל אמר יאוש טעות הוא ע"ש, הרי דאי לאו מצד הטעות מהני יאוש בעבד לכו"ע אפילו היכא דליכא חזקת מלחמה

שו"ר בכעין זה בת' ברית יעקב סי' ק"ח שכ' ליישב בזה השמטת הרמב"ם לדין עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין שהקשה הפ"מ שם, וב' הוא ז"ל דר"י בירושלמי ס"ל כמש"א בירושלמי כלאים פ"ז המובא בתוס' ב"ב מ"ד ובסוכה ד"ל דיש יאוש לקרקע וא"כ בעבדים דאיתקוש לקרקע ג"כ יש יאוש ולהכי ס"ל לר"י דזכה בעצמו מטעם יאוש אבל הרמב"ם לטעמיה בספ"ח מה' גזילה דקרקע אינה נגזלת ואינו מועיל גבה יאוש וממילא דלא מהני נמי בעבדים כמש"כ הש"ך בסי' שס"ג ולפ"ז בהכרח דלא ס"ל להרמב"ם כר' יוחנן דעבד זכה בעצמו מטעם יאוש בעלים ע"ש

אמנם התבוננתי דלא קרב זה אל זה דהא דקרקע אינה נגזלת הוא לרגלי קביעותו ולא נייד, ולהכי לא חל על זה תורת גזילה ושם יאוש