אור הישר (נזיקין א) סב

לכתחילה להביאו לב"ד כדי לקיים בו ובערת הרע, מכש"כ כשכבר נגמר דינו למיתה הלא החוב על הב"ד ואפילו על הזוכה לבערו מן העולם, ומה מקום לאמר בו דין הפקר או זכייה, והכא פריך הש"ס דמשום חוב המזיק לניזק לא יוציאוהו עוד הב"ד לקטלא עד שידינוהו ג"כ ממונות, דצריך שיהיה בעל השור יעמוד על שורו בשעת הדין כנלע"ד

תוד"ה כגון הראשון. אם ראוהו ביום דנין ע"פ ראייה דלא תהא שמיעה גדולה מראייה כו', ע' בתוס' ר"ה כ"ה ע"ב ושם כ"ו ע"א ובחידושי הר"ן שם

דף צ"א ע"א זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום, ע' רמב"ם פ"ג ה"ה מה' חובל ובת' הרמ"א סי' מ"ה וע"ע בת' הרא"ש כלל ק"א סי' ט'

רש"י ד"ה כגון שברח בעליו כו' אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדיניה לשהוייה לרדיא ע"כ, הנה כ"ה דעת הראב"ד בפירוש הסוגיא בפי"א ה"ח מנ"מ, וע"ש ברמב"ם ומפרשים ובהעמק שאלה ל לשאילתות פ' צו סי' ע"ד אות ט'

ע"ב לא מיבעיא בושת דאדם רשאי לבייש א"ע אלא אפילו חבלה דאין אדם רשאי לחבל בעצמו כו', לכאורה משמע הכא דבזיוני עדיף ליה מצערא דגופיה ואילו בסנהדרין מ"ה ע"א פלוגתא דר' יהודא ורבנן היא, די"ל כדמחלקינן בתענית ט"ו ע"ב אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים

שם ודילמא בגדים שאני כו' כי הא דר' יוחנן קרי למאני מכבדותי, ע' ארצות החיים סי' ב' סק"כ

שם בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה כו' אנא בעינא למיעבד הא מצוה. ע' ח"ס חא"ח סי' ק"ה ובחח"מ סי' קס"ה ובת' ברית דמסתפקו דמשום דיכול לאמר אנא בעינא למיעבד הא מצוה לכן לא נפקע הבעלות ממנו אע"ג דמתייאש כהא דגבי שוה"נ שהוזמו עדיו דכריתות כ"ד ע"ש, ולעד"נ אע"ג שהוא קשור אל מצות ההריגה משום שחיוב הסקילה נמשך עליו משעה שהיה ברשותו מ"מ חלק הממון שהי"ל בו נפקע ממנו ע"י היאוש לסיבת הגמ"ד, וכה"ג אשכחן למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור דהתוס' בקידושין ט"ז ע"א ובגיטין ל"ח ע"א דההפקר פועל על חלק הממון שי"ל בו והשחרור הוא להתירו בב"ח ע"ש, הרי דהפקעת הממון אינו משועבד לחלק האיסור וה"נ דכוותיה

שם וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים, ע' נוב"י מ"ת הח"מ סי' ס"א ובמש"כ בחידושי לחולין פ"ז ע"א וע"ע ביש"ש בסוגיין ובפמ"ג או"ח באשל סי' קצ"ב

שם לא שכיב שיבחת ברי. ע' ברש"י ב"ב כ"ו ע"א ד"ה שכחת ברי ושם קכ"ו ע"ב ברשב"ם ד"ה שכחת ברי

שם מה ת"ל כי לא עץ מאכל להקדים סרק למאכל, ע' בת' חו"י סי' קצ"ה ובח"ס חי"ד סי' ק"ב ובעיקרי הד"ט חי"ד סי' י"ד אות ח'

תוד"ה אלא. לכאורה משמע דבנזיר טהור נמי קאמר כו', ע' לח"מ פ"ג מה' דעות ובס' זרעו של אברהם לנדרים ד"ט ע"ב

בא"ד ואור"ת דהא דקאמר דלא הוי חוטא היינו שמצוה גדולה מן העבירה וכ"כ התוס' בנזיר ד"ב ע"ב ובתענית י"א ע"א, וע"ש בגבורות ארי מה שהאריך בזה

דף צ"ב ע"א במשנה אע"פ שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, הנה במשנה בלתי מבורר מה פועל העדר המחילה, וע' יומא כ"ג ע"א וברש"י ד"ה דנקט בליביה ובד"ה דמפייסי ליה ובמש"כ בחידושי לבכורות ד"ס ע"א

שם ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם וגו', הנה במד"ר חוקת פי"ט כ"ג סמכו הא דמשנתינו עה"פ דויתפלל משה בעד העם ע"ש, אולם בפירש"י שם כ"א ז' כ' וז"ל ויתפלל משה מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול ע"ש, וזה קשה איך כתב רש"י מכאן. משמע דעיקר הלימוד הוא מקרא דמשה ובמשנתנו יליף מאברהם וצע"ק, וע"ע בילקוט פ' וירא רמז צ"א

שם עשה כן לאיש פלוני ע"מ לפטור חייב בין בגופו בין בממונו ע"כ, ולא אמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו משום דאשלד"ע, וע' ברמב"ם ספ"ה מה' חובל

שם א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בהדי הוצא לקי כרבא א"ל דכתיב למה תריבו אלי כולכם פשעתם בי א"ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי, לכאורה הוה מצי להביא קרא דלך רד כי שיחת עמך, ודרשינן בברכות ל"ב ע"א רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי ע"ש, הרי דבשביל הוצא לקי כרבא, אלא דהביא לו קרא דעד אנה מאנתם דהוא מוקדם בתורה, אמנם לפ"ז קשה על רבה בר מרי שהביא מן הנביאים, מדוע לא הביא מקרא הקודם בשמואל א' ב' כ"ט הנאמר בשם ה' אל עלי אדות חטאת בניו למה תבעטו בזבחי ובמנחתי וגו' וצע"ק

שם מנא הא מילתא דאמרי אינשי כו', דוגמא לזו אשכחן נמי בסנהדרין ד"ז ע"א דחז"ל הטריחו א"ע להסמיך הדברים הפשוטים המדובר בין המון העם לכתבי הקדש או למאמרי חז"ל הנאמרים לדינא, וע' במבוא האגדות על עין יעקב מהגאון מהר"ץ חיות ז"ל.