אור הישר (נזיקין א) ו

הוא חובת השמירה דבעה"ב מפני הכשר הנזק, דאפילו אם מסר השור או הבור לשמירת חש"ו, מ"מ לא סר חוב שמירתו ממנו וחל הכשר הנזק עליו, ומכש"כ אם הניחם בלא שמירה כלל, דבודאי נקרא חבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, ודרך אגב אשמעינן דזהו דוקא בשור ובור משא"כ באש כו'

תוד"ה מה בסה"ד. וי"ל דאיצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו או נכרי הקנוי לישראל ע"כ, ע"ל ד"י ע"א תוד"ה שהשור ובדף נ"ג ע"ב רש"י ד"ה לענין נזקין ובמה"פ וציון ירושלים לירושלמי דמכילתין פ"א ה"א ד"ה יצא אדם

דף יוד ע"א תוד"ה שהשור. וא"ת ל"ל שור ולא אדם תיפ"ל מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כו' דמת אסור בהנאה ע"כ, באמת בירושלמי דפרקין ה"א נפק"ל מן והמת יהיה לו יצא אדם שאין לו הנאה במותו, ולפי דלא איצטריך להו האי שור למעט אדם, להכי שפיר דרשי לקמן פ"ה ה"ז שור ולא שור בכליו חמור ולא חמור בכליו, ואיצטריך להו תרווייהו ע"ש

אמנם עכ"פ קשה לפ"מ דמסקו התוס' הכא ולעיל ד"ט סוף ע"ב, דעבד או נכרי הקנוי לישראל שרי בהנאה, וכן לפמש"כ התוס' בזבחים ע"א ע"ב ובנדה נ"ה ע"א דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה מדאורייתא ע"ש, א"כ הלא איצטריך קרא להכי, וכן תקשה לפ"מ דבתוספתא דמכילתין פ"ו נפק"ל מקרא דומכרו את השור החי וגו' וגם את המת יחצון יצא אדם שאין הימנו הנאה במותו ע"ש, הרי יוכל ליהנות מעורו לפי שיטת התוס' ואיצטריך קרא להכי למעט, וע' מש"כ בחידושי לזבחים ע"א ע"ב ולערכין ד"ד ע"א ולתמורה ל"ד ע"א, וע"ע בווי העמודים לס' יראים סי' ש"י

בא"ד ואי משום שהשער מותר כו' ע"כ, מלשון זה משמע דרק השער מותר אבל העור אסור, והוא כדעת הרמב"ם פי"ד הכ"א מה' אבל, ושלא כדברי התוס' שהבאתי דעתם לעיל בסמוך דעור האדם מותר, וכ"מ נמי דעתם בחולין קכ"ב ע"א ד"ה עור, אבל בשאילתות פ' חקת סי' קל"ג כ' דאפילו שער המת אסור זולת אם קצצן מחיים שרי, וע"ש בהעמק שאלה ובמש"כ בחידושי לערכין ד"ז ע"ב, וע"ע בת' ח"צ סי' קל"ו ובחסדי יהונתן לב"ק מהגאון בעל אורים ותומים

ע"ב תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה מה"מ א"ר אמי דא"ק מכה נפש בהמה ישלמנה אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה, ופירש"י משמע שישלם המותר ע"כ, ובירושלמי פ"א ה"א היא דרשת ר' חנינא מהאי קרא, ומפרש איהו גופיה ישלמנה ישלם פחתה, וע"ש בפ"מ

שם חזקיה אמר מהכא והמת יהיה לו לניזק כו', כ"ה נדרש נמי במכילתא, אולם ע"ד המכילתא איכא למידק הא איהו יליף מקרא דגבי שומרים, דכתיב ולקח בעליו מכאן אמרו בעל הנבלה מטפל בנבלתו, וע"ש בהתוה"מ ובמש"כ בחידושי לקמן נ"ג ע"ב

שם א"ל רב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו כו', עמש"כ עה"ג וע"ע בש"ך חו"מ סי' תי"ט סק"ג ובהעמק שאלה לשאילתות ס"פ משפטים

שם לימא פחת נבילה תנאי היא דתניא אם טרף יטרף יביאהו עד כו', ע' בברייתא דמכילתא משפטים בפסוק אם טרף יטרף ובהתוה"מ שם סי' קס"ב

רש"י ד"ה מרבה בחבילות שריבה חבילות זמורות בהדלקה של חבירו כו' ע"כ, אבל הרמב"ם בפ"ו הי"ד מה' חובל מפרש וז"ל חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה כו', ולפי חילוק הפירושים נתחלקו ג"כ בגרסת הש"ס, כדביאר שם הרב המגיד, וע' בת' ברית יעקב חח"מ סי' ק"ד

רש"י ד"ה שקירב מיתתו. ר' יהודא סבר כי יכה כל נפש אדם כתיב דמשמע כל דהו נפש ורבנן סברי כולי נפש משמע, עמש"כ בזה בחידושי לסנהדרין פ"ד ע"ב ולמנחות י"א ע"ב בתוד"ה ר' יהודא

תוד"ה מאי קעביד, בכולה שמעתין צ"ל מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו כו', ע"ל ד"ס ע"א תוד"ה והכא ובמש"כ בחידושי לזבחים ק"ח ע"ב

דף י"א ע"א יביא עדים שנטרפה באונס ופטור, לכאורה מאי קמ"ל אם עדים לא יועילו מה יועיל, אמנם בזה מלמדנו דכל ענין השבועה הכא דכתיב בקרא, הוא רק אי ליכא עדים, אבל אי איכא עדים לא נפטר בשבועה אלא ע"י עדים, וכל זה כלול בכוונת רש"י ותוס' בסוגיין, וע' בפי' רבותנו בעלי התוס' עה"ת ובפי' הטור עה"ת בפסוק אם טרף יטרף

שם זיל שלים ליה נרגא מעליא, ע' ב"מ צ"ו ע"ב תוד"ה זיל שלים ובר"ן שם

שם אלא אמר רבא לחוש חוששת כו', ע' בת' הגרע"א סי' קנ"ח

רש"י ד"ה דאין מקצת. שמא רוב מיחוי הולד יצא באותו מקצת ומכי נפיק רוב הוי כילוד כו', ע' בת' פנים מאירות ח"א סי' ז'

תוד"ה בשאילתות דרב אחאי גריס אמר שמואל אמר לי אבא כו' ע"כ, אין כן הגרסא בשאלתות שלפנינו, ומכש"כ דאין מקום לגרסא זו, לפ"מ דגם שם מסיק ואבא מודה לי, ובירושלמי דפרקין סוף ה"א בעי אהא דאבא מודה לי אי קאי אדרב או על אבוה דשמואל והשיב עלה רב חסדא נעשה עיקר טפילה, ופי' בפ"מ וכי שייך לעשות מעיקר טפילה ולאמר ואבא מודה לי שאין זה דרך כבוד אלא הי"ל לאמר הדין בשם אביו ע"ש, ולגרסת השאלתות בתוס', הלא קושטא דמילתא הכי הוה,