אור הישר (נזיקין א) ה

דף ח' ע"א קתני מיהא מציעא בינונית וזיבורית ניזקין וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ואי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית וידחה ב"ח אצל זיבורית הב"ע כגון שהיתה לו עידית ומכרה, והנה בהגהות חות יאיר על הרי"ף בסוגיין, אבבא דהיו לו עידית ובינונית, כ' וז"ל צ"ע דקיי"ל דבדידיה, שמין א"כ מי נתן להם שם בינונית אם אין לו רק ב' שדות עכ"ל, ולעד"נ דזהו ממש קושית הש"ס הכא על אתר, שהקשו עלה דבינונית וזיבורית, דאי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית, והוא ממש כקושית החו"י מי נתן לשדה זו שם בינונית אם אין לו רק ב' שדות, פי' וידחה ב"ח אצל זיבורית, ומשני הב"ע כגון שהיתה לו עידית ומכרה, ולפ"ז תעיד השדה המכורה שלו על הנותרות תחת ידו, שהן רק בינונית וזיבורית, והיא תוכל להיות כמכריע אע"פ שכבר יצאה מתחת ידו, מפני השתעבדות הבינונית לבע"ח בעוד שהיתה העידית בידו כדפירש"י, וא"כ י"ל גם בבבא דהיו לו עידית ובינונית, שהיה לו קודם ג"כ זיבורית ומכרה, וע' לח"מ רפי"ט מה' מלוה

שם דאמר עולא בע"ח בזיבורית כו' ומפני מה אמרו בע"ח בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. והנה בגיטין מ"ט ע"ב א"ר שמעון מפני מה אמרה תורה (כ"ה הגרסא ברי"ף ורא"ש) ב"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ודירה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו כו', וכ' הפני יהושע שם דברייתא דר"ש פליג אדעולא דסבר דמה"ת בזיבורית ור"ש דריש טעמא דקרא ודעולא תנאי היא כדאמרינן הכא, אולם בקצוה"ח סי' ק"ב השיג על הפ"י וכ' דמן התורה בזיבורית ור"ש ס"ל נמי כדעולא ומלשון מפני מה אמרה תורה בלתי מוכרח דהוי מן התורה והביא ראיה ממש"כ בסה"מ ע"ש, ותמיהני על ששניהם לא הביאו לדברי התוס' בר"ה ד"ה ע"א ד"ה אמרה תורה ובמנחות ס"ה ע"ב ד"ה מה חדש, דשם משמע דלשון אמרה תורה הוא דוקא מן התורה, אלא דחקרו אי בעינן שיהיו נמי הצדוקין מודים בו, וע' בכעין זה בב"ב קמ"ז ע"א תוד"ה מניין וע"ע בש"ך חו"מ סי' כ"ח סקי"ד

שם אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ושקליתו כולכו מזיבורית, ע' קצוה"ח סי' קט"ו סק"ד ובס' ברית יעקב חח"מ סי' צ"ח

תוד"ה כולן. וי"ל דכשעמד בדין כמלוה בשטר דמיא כו', ע"ל י"ד ע"ב תוד"ה ש"מ ובמל"מ ושעה"מ רפי"ט מה' מלוה ובקצוה"ח סי' קי"ט סק"א

תוד"ה מכרן. השתא לא אסיק אדעתא טעמא דאי שתקת כו', ע' בסוף ספר עמק הלכה

ע"ב אי אפשי בתק"ח כגון זו שומעין לו כו' יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, ע' באבני מלואים סי' ס"ט בדיוק לשון הש"ס

שם אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא ב"ח דראובן וטרף משמעון דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי א"ל לאו בע"ד דידי את כו', לכאורה איכא בלשון אביי שני דינים, ראשונה דדינא הוא על ראובן למיזל בדינא ודיינא עם הב"ח, ועוד דהבע"ח לא יוכל לדחותו ולאמר לו לאו בע"ד דידי את, אמנם ברי"ף השמיט תיבות דינא הוא, אלא הכי גריס ואזיל ראובן וקא משתעי דינא בהדיה לא מצי למימר ליה לאו בע"ד דידי את כו' ע"ש, הרי דמלשון זה משמע דרק אם רצה לילך לב"ד, וכ"כ הר"ן בחידושיו לב"מ י"ד ע"א וז"ל כלומר דאי אזיל לא מצי אידך למימר לאו בע"ד דידי את אבל לאו דינא הוא דליזל, ונפלאתי על סתירת לשון הרי"ף דבב"מ ובכתובות גריס בהדיא תיבות דינא הוא וצ"ע, וע' בשו"ע סי' רכ"ו ובמפרשים שם

תוד"ה אבל. משום זבין עידית ושייר זיבורית ובינונית לא איצטריך כו', ע' נה"מ סי' קי"ט סק"ב

דף ט' ע"א רב הונא אמר או כסף או מיטב. ופירש"י דר"ה אתא לתרץ קראי דלעיל כסף ומיטב דה"ק רחמנא או כסף יתן לו או מיטב שדותיו ע"כ, וקשה כסף מאן דכר שמיה לעיל בקושיא דאביי לרבא, הלא הקושיא היא דבחד קרא כתיב מיטב הלא אתא קרא בזה לאלומי כח דניזק, ובאידך קרא כתיב ישיב דמיפה כחו דמזיק דיוכל לתת לו סובין, אבל כסף ודאי יוכל לתת לו דכספא חריפא היא עובר לסוחר, ובפסוק כתיב כסף ישיב, הרי דכסף ודאי טבעא הוא לשלם לו, ותנא דברייתא דלג על תיבת כסף, ופתח ישיב לרבות ש"כ ואפילו סובין, הרי רק דמישיב קא קשיא ליה, וכן פירש"י לעיל ד"ז ע"ב בד"ה מ"מ קשיא מיטב וישיב דמרבי סובין ע"ש, וכ"כ הש"ך בחו"מ סי' תי"ט סוף סק"ג דהיכא דהמזיק רוצה לסלקו במעות ודאי אין צריך ליתן מטלטלי או קרקעות שלו ופשוט הוא עכ"ל, וע' באבני מלואים ר"ס כ"ז ובמש"כ בחידושי לערכין דכ"ז ע"א וצ"ע כעת

תוד"ה משהחזיק. וא"ת ולימא ליה שקול ארעא בזוזך וי"ל כגון שהוזלו כו', ע' קצוה"ח סי' קט"ז סק"ב ובשער המשפט שם סק"א

תוד"ה ר"ה. ור"ת אין סובר כן דמפרש שיש ג' דינים, בניזקין או כסף או מיטב כו', עמש"כ עה"ג וע"ע בר"ן בחידושיו לב"מ קי"ח ע"א

ע"ב ת"ר כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחש"ו והזיקו חייב לשלם כו', ולכאורה הלא משנתנו דכל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו הוא יסוד מוסד לכל דיני נזיקין, ובברייתא אתא לפרושי למתניתין, וא"כ מדוע פתח התנא בביאורו בדין חש"ו, שהוא כדבר פרטי כדאמר כיצד כו' אבל האמת הוא דאדרבא לאו ענין פרטי לדין חש"ו הוא, אלא שזה מלמד על הכלל כולו לבאר עד כמה