אור הישר (נזיקין א) נב

רש"י ד"ה וכל העומד לפדות. ובבעלי מומין מעיקרן עסקינן כו', ע' פני יהושע ובס' שאילת שלום סי' י"ג אות ז' ובהעמק שאלה לשאילתות פ' נח סי' ו' אות ה'

תוד"ה כל העומד. דמצוה להמתין מלזרוק עד שתקבל כל דם הנפש כו', עמש"כ בחידושי לחולין ד"פ ע"ב בתוד"ה דכמה

דף ע"ז ע"א פרה מטמא טו"א הואיל והיתה לה שעת הכושר, ע' ברש"י שבועות י"א ע"ב ובמה שהאריך בזה הרשב"א בתשובותיו סי' ל"ב וסי' תקפ"ג

תוד"ה פרה הראשון. ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טו"א לר"ש למ"ד ביומא ס"ז דשרו אבריו בהנאה דכיון שעומד לדחות כדחוי דמי וי"ל כו' ע"כ, והנה לפמש"כ התוס' הכא גופה דלא אמרינן לר"ש כה"ע לזרוק כז"ד דוקא היכא דנתקבל הדם בכוס וא"צ לשום פעולה אחרת זולת הזריקה, א"כ לא דמי כלל לפעולת דחיית השעיר דעד פעולה זו חסרו עוד כמה פעולות, היינו להוליכו חוץ לירושלים ומשם עד הצוק עשר סוכות, ואפשר שיחלה השעיר ויצטרך להוליכו על כתפו כדאמרינן ביומא ס"ו, וגם אהא דלא אמרינן כה"ע לשחוט כשחוט דמי כתבו התוס' הכא משום חסרון פעולת השחיטה דלא דמי לכל העומד לזרוק שהדם הוא בכוס, ומכש"כ דאין מקום לאמר כדחוי דמי כדחסרו עדיין כל הפעולות הנ"ל, וניהי דס"ל לר"מ בזבחים ק"ה ע"א דשעיר המשתלח מטמא כשהוא חי. אבל הכא דאתינן להיתר הנאת אבריו ומטעם כה"ע קשה הלא עדיין אינו עומד לכך עתה עד פעולת הדחיה ממש, ולאמר דכוונת התוס' הוא נמי כדקאי השעיר ממש סמוך לדחייתו דאז נימא כה"ע לדחות כדחוי דמי, ג"כ בלתי מובן מנא ליה להתוס' להקשות הלא אפ"ל דכל כה"ג ס"ל לר"ש באמת דאמרינן אז כל העומד, כן מנליה להתוס' הכרעת ר"ש לענין היתר הנאה באברי שעיר המשתלח דילמא ס"ל כמ"ד ביומא שם דאסורין בהנאה, ור"ש הלא ס"ל בבכורות ד"ט דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל לענין טומאת אוכלין, ומאן דס"ל דשרו אבריו בהנאה אפ"ל דאיהו סבר כרבנן דר"ש דלא אמרינן כה"ע אפילו בזריקה גופה, וכמש"כ התוס' לעיל ע"ו ע"ב דגם ר' אושעיא לא ס"ל כר"ש, ועמש"כ בחידושי לעיל ע"ו ע"ב ולבכורות ד"ט ע"ב ולזבחים ק"ה ע"א ולמנחות ק"א ע"ב וק"ב ע"א וצ"ע

תוד"ה פרה השני. ומשני א"צ הכשר טומאה ממקום אחר כו', לפנינו בזבחים ק"ה ע"א הגרסא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, וע"ש בחק נתן ובמש"כ בחידושי שם

ע"ב וכל או לרבות הוא והתניא שור או כשב פרט לכלאים, הנה כן היא הגרסא בכה"מ בש"ס ובמקור הברייתא דתו"כ אמור פרשה ח', ולא כדגריס בנדה מ"א ע"א שור פרט לכלאים, דהא הכא מבואר בהדיא דהמיעוט הוא מתיבת או

שם או עז פרט לנדמה, בקונטרס ללשונות הרמב"ם להרדב"ז סי' ק"ב וברי"ט אלגזי לבכורות פ"ו סי' נ"ז כתבו דתרי גווני נדמה איכא

תוד"ה אומר. ואפילו בלא ב"ד מתנה על הלשכה יכול להיות שבאה ממנה מן התורה הואיל ולצורך קרבנות היא ע"כ, וכה"ג כוונת התוס' במעילה י"ד סוף ע"א, ועמש"כ בחידושי שם ולמס' תמיד כ"ז ע"א

דף ע"ח ע"א אלא הא דאמר רבא זה בנה אב כ"מ שנאמר שה אינו אלא להוציא את כלאים למאי הלכתא כו', ע' חולין ע"ח ריש ע"ב ובתוד"ה זה ובמש"כ בחידושי שם

שם אי למעשר תחת תחת יליף מקדשים, הנה כמ"כ נדרש בבכורות נ"ז ע"א כדהביאו התוס' בסוגיין ד"ה אי למעשר, וע"ש י"ב ע"א ושם כ"א ע"ב תוד"ה העברה

ע"ב רבי אומר דבר המעכב בשחיטה אינו משלם תשלומי דו"ה ופירש"י דבר שאם ניטל הימנה נעשית בו נבילה מחיים כגון ושט או קנה כו' ע"כ, ואע"ג דבנדה כ"ג ע"ב אהא דס"ל לרבי כדי שינטל מן החי וימות פליגי בזה אמוראי, ואיכא דסברי דגם דבר שעושה אותה טריפה בכלל ע"ש, די"ל דהכא הוכרח רש"י לפרש הכי אליבא דרבי גופיה, משום דהכא הויא טעמיה כדמפרש לקמן בגמרא דרבי סבר וטבחו מידי דהוי בטביחה ומכרו דומיא דטביחה, הרי דהכא סמיך רבי דעתיה אקרא דכתיב גבי תשלומי דו"ה

שם בעא ר' ירמיה מכרה חוץ מל' יום חוץ ממלאכתה חוץ מעוברה מהו כו', והנה הרמב"ם פ"ב הי"ב מה' גניבה שהביא בעיא דר' ירמיה השמיט חוץ מעוברה., וע"ש בשעה"מ ובמש"כ בחידושי לעיל ס"ח ע"א

שם גנב ונתן לאחר וכו', וכ' הרשב"א בחידושיו וז"ל תימה מהיכי תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כאן משא"כ בכ"מ לענין בתי ע"ח ולענין גניבת נפש כו' ע"ש, וקשה בשלמא מאי דקאמר לענין בתי ערי חומה, אפ"ל בכוונתו מדאיצטריך קרא דלצמיתות לרבות את המתנה כדאמר בערכין ל"א ע"ב ש"מ דבלא"ה ה"א דמתנה אינה כמכר, אמנם מהיכא פשיטא ליה להרשב"א דבגניבת נפש לא הוי מתנה בכלל מכירה וצ"ע, שוב מצאתי במנחת חינוך מצוה ל"ו שנסתפק גבי גניבת נפש אי מתנה הוי כמכירה עד שהביא רק מדברי הרשב"א דהכא ע"ש

והא דפליגי רב אחא ורבינא בב"מ ט"ז ע"א ובמגילה כ"ו ע"ב אי מתנה כמכר ולא איפשטא להו מברייתא דהכא משום דבסוגיין איירי