אור הישר (נזיקין א) נ

שם דהכחשה תחילת הזמה היא אלא שלא נגמרה כו', ע' בחידושי הריטב"א לכתובות י"ט ע"ב

תוד"ה כדי. היינו כשנותן שלום לרבו כמו לחבירו כמו שא"ל שלום עליך ולא אמר רבי ע"כ, מהכא משמע דשאילת שלום לחבירו הוא כמו לתלמידו שלום עליך, ותוספת תיבת רבי, הוא רק תלמיד לרב, ועפ"ז בלתי מובן לכאורה בברכות ד"ג ע"א, דאליהו הנביא ור' יוסי כל חד אמר לאידך שלום עליך רבי, הלא אם חד רב אידך תלמיד, ואפשר דמזה שמעינן דאם רק מצד ענותנותו קרא לאידך רבי, אע"ג שאינו חושב את האחר גדול ממנו, לית לן בה ולא מיחזי כשקרא

עוי"ל עפ"מ שפירש"י בשבת ק"ח ע"א, דעל איסור והיתר לא סמכינן על אליהו הנביא דלא בשמים היא ע"ש, משא"כ ר' יוסי נמוקו עמו והלכה כמותו אפילו כנגד תנאים אחרים, כדאמרינן בעירובין מ"ו ע"ב וע"ש נ"ו ע"א, לפ"ז שפיר יש יתרון לכ"א מהם, דאליהו קרא לר' יוסי רבי, מצד ההלכה שקבעוהו כמותו, ור"י קרא לאליהו רבו מפני נבואתו. העתידה ג"כ להאיר על כל מחשכי הספיקות במעשה, למען נוכל לקבוע ע"פ בירורו להלכה רווחת בישראל בב"א, והא דאליהו אמר שלום עליך רבי ותו לא, הוא כשיטתיה, דכן אמר נמי לראב"ש בתענית ד"כ ע"ב, וע"ש תוד"ה נזדמן ובתוס' נזיר ד"כ סע"ב, ור' יוסי הוסיף שם תיבת ומורי, הוא ג"כ כפי שיטתיה בסוגיין דהכא, וע"ע סנהדרין צ"ח ע"א ובמש"כ בחידושי שם

תוד"ה א"ל אביי. וכי קתני נמצאו זוממין מציעאי משלמין דמי עין לעבד ה"ה דמי עין לקמאי כו', ע' בקו"א להפלאה על כתובות בחידושי ב"ק

דף ע"ד ע"א אי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה דאכתי גברא לא מחייב אלא דעמד בדין, הנה הרמב"ם השמיט אוקימתא זו, וע' בשעה"מ פ"ה הי"ז מה' עבדים ובמעין גנים לחו"מ סי' ל"ג

רש"י ד"ה ואי דלא העמידו. דאכתי גברא לא מחייב דאי הוה בעי הוה אתי לבי דינא ומודי ומפטר דמודה בקנס פטור כו', ע' בסוגיין תוד"ה דאכתי ובמכות ד"ה ע"א רש"י ד"ה ה"ג באו שנים

ע"ב הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו', ע' בשטמ"ק ובאבני מלואים סי' ז' סעיף ט"ז

שם לוקין תרי ותרי נינהו כו' אמר אביי בבא הרוג ברגליו, ע' בת' הריב"ש סי' רס"ז

במשנה ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי דו"ה כו', ע' מנחות ק"ב ע"א תוד"ה דאי בעי ובמש"כ בחידושי לקמן ע"ו ע"ב

שם שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי כו', ע' בספר הזכות לכתובות פ' נערה שנתפתתה וברא"ש לעיל פ"ק סי' כ' וע"ע בירושלמי כתובות ספ"ג ובמפרשים שם ובס' חזקה רבה חאה"ע סי' קפ"ד

רש"י ד"ה טבי שם העבד כו' לפי שעבד כשר היה כו' ע"כ, נ"ב כדהעיד ר"ג בעצמו עליו במשנה סוכה ר"פ הישן דגם תלמיד חכם היה וכן במשנה ברכות ט"ז ע"ב, וע' יומא פ"ז ע"א ובמש"כ בחידושי לקידושין כ"ב ע"ב ולגיטין ל"ח ע"ב ולסוטה ד"ג ע"א

דף ע"ה ע"א האי תנא דאמר שכבר אין לך עדים סבר חוץ לב"ד הוה והך תנא דאמר שכבר הודית סבר בב"ד הוה, והנה בס' חקרי לב הקשה מהא דאמרינן בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח ובסנהדרין פ"ו ופ"י עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר זכה בעצמו ור"ל אמר יאוש טעות הוא ע"ש, והשתא ניהי דטבי לא יצא לחירות מטעם סמיית העין משום שלא הי"ל עדים או מטעם הודאתו, עכ"פ הי"ל לצאת לחירות ע"פ יאושו מטבי, דהא ר"ג סבר שכבר יצא לחירות ור' יוחנן הא ס"ל דיאוש טעות הוי יאוש וזכה בעצמו ע"ש, וביותר מוטעם קושיתו עפמש"כ הרא"ש לעיל פ"ק סי' כ' דטבי היה חשוב תפוס בעצמו, וע' ירושלמי שבועות ספ"ה ובשעה"מ פ"ה ה"ז מה' עבדים ובמעין גנים לחו"מ סי' שמ"ח ובס' אבן הראשה סי' מ"א

והנה כעין זה הק' הרי"מ לחו"מ סי' כ"ה בסוף הספר, לפ"מ דאמרינן בעבד היוצא ליהרג וכן בשור הנסקל דלאחר גמ"ד מתייאשים הבעלים, א"כ בטעה בדבר משנה דחוזר ואע"ג ששילם הבע"ד חוזר הדין ומחזיר הממון, אמאי לא נימא ג"כ כיון שנפסק הדין ע"פ ב"ד כבר נתייאש הנתבע מהממון וזוכה בו התובע מדין הפקר דידו קונה לו שלא מדעתו, וכש"כ הכא שנתכוין לקנות שהיה סבור דהוא חייב לו מטעם הדין, וכבר הקדימו בקושיא זו בשער המשפט ובברית יעקב סי' ק"ח ע"ש מה שתירצו

ולע"ד לק"מ עפ"מ שיש עוד להבין איך ס"ל לר"י דיאוש טעות הוי יאוש הלא איהו גופיה ס"ל בירושלמי פאה פ"ו דהפקר בטעות לא הוי הפקר ומובא בתוס' גיטין מ"ז סע"א, וע' מנחות ע"א ע"ב תוד"ה ונותנין. והשתא אם הפקר שהוא מרצונו הטוב יועיל הטעות לבטלו, מכש"כ יאוש שנולד מהכרח והוא נמי בטעות איך ס"ל דיאוש טעות הוי יאוש

אמנם הסבר הדברים הוא בד"ז, דכ"ד הנוסד על הטעות חוזר שהוא כבנין על יסוד רעוע, ולכן מחילה קנין זכיה הפקר בטעות כולם חוזרים, כדאמרינן בב"מ ס"ו גיטין י"ד ומ"ז ב"ב מ"א וקמ"ב ובירושלמי יבמות פ"ד ה"א, וממילא ה"ה ביאוש טעות, ומעתה שפיר ניחא מה דטבי לא יצא לחירות מצד היאוש, משום דבנין היאוש נבנה מתחלה על יסוד רעוע דהא ר"ג טעה בדין כמו שהורה לו ר' יהושע, וכמ"כ בטעה בדבר משנה