אור הישר (נזיקין א) מד

שם דא"ר חייא ב"א א"ר יוחנן הטט"ג בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי שלומי דו"ה, וקשה אמאי מייחס דין זה לר' יוחנן הרי ברייתא מפורשת היא במכילתא משפטים עה"פ כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, וע"ש בהתוה"מ סי' קכ"ז וצ"ע

רש"י ד"ה הקישא הוא כיון דסמיכי להדדי הני קראי כו' סמיכות המקראות קרי היקש, ע"ל ק"ו ע"ב רש"י ד"ה הקישא הוא ובמש"כ הפמ"ג בספרו שושנת העמקים כלל א'

דף ס"ד ע"א והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא הא תנא דבר"י הוא דכה"ג דריש כללי ופרטי ופירש"י בשלהי אלו טרפות ע"כ, פי' דשם דס"ו ע"א דריש אשר לו כרעים כלל ארבה סלעם פרט למינהו חזר וכלל, והאי למינהו כולל יותר מאשר לו כרעים ואפ"ה דן אותו בכלל ופרט, ואהכי מסיק שם בגמרא ודאמרינן נמי בעלמא דדאין תנא דבר"י בכללי ופרטי כה"ג מהכא ע"ש, והוא רמז אהא דבסוגיין, ומשו"ה ג"כ הורה רש"י מקור הדברים מהא דהתם, אמנם איכא למידק על לשון הש"ס והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא, הלא טפי הי"ל להקשות דסתרן אהדדי, דכללא בתרא חיים משמע דוקא בעלי חיים ולא מידי אחרינא, וכללא קמא גניבה משמע כל הדברים וצע"ק

ע"ב שדי שור בין המצא לתמצא כו' ותו שדי חמור בין המצא לתמצא כו', הנה משמע דכו"ע סברי בסוגיין דבהאי אם המצא תמצא אינו נופל לפרש כמו בעלמא דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, אבל אכתי צריך ביאור קצת, ונלע"ד עפ"מ דתניא במכילתא משפטים בפסוק אם המצא תמצא אין מציאה אלא בעדים, פי' דמאי דטען איהו טענת גנב לא מהמנינן ליה רק התורה אמרה דבירור זה יהיה בעדים, אמנם לזה היה מספיק אי הוה כתיב רק תיבת המצא, תמצא ל"ל, ולהכי על ציר זה סובבת הסוגיא, דרבינא סבר דהאי אם המצא תמצא הוויין תרי כללות הסמוכות להדדי, ולפ"מ דאמרי במערבא דבכה"ג שדינן פרט ביניהם ודיינינן להו בכלל ופרט וכלל, ולכן תצרף פרט ביניהם מאלו המבוארים בהאי קרא בתר הכי, והיינו דקאמר שדי שור בין המצא לתמצא ותו שדי חמור בין המצא לתמצא כדי לדון את הכלל כעין הפרט, ולתנא דבר"י אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעוט וריבה כו', ורבא בר אהילאי ג"כ מחלק הני שתי תיבות דאם המצא תמצא אבל בדרך אחר, היינו להורות דאם המצא בעדים בירור הגניבה אצל השומר תמצא בדיינים דין חיובו דקנס הכפל דרמא רחמנא עליה, ואין לאמר פשיטא דחיוב הקנס תלוי בבירור העובדא, לה"ק דהחידוש בזה הוא פרט למרשיע א"ע היינו מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור מכפל

שם דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב' פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעוט וריבה כו', הנה החילוק בין כו"פ לרומו"ר מבואר בארוכה בתשובות ר' אברהם בן הרמב"ם ז"ל סי' צ"ה, וע"ע שבועות כ"ו ע"א ושם ד"ד ע"ב תוד"ה ר"ע ובב"מ ד"ד ע"ב תוד"ה אין השני

דף ס"ה ע"א תברה או שתייה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא, ע' בר"ן ושטמ"ק לב"מ מ"ג ע"א ובקצוה"ח ר"ס רצ"א

תוד"ה אין לי אלא בידו פי' שגנבו בידו ממש גגו חצרו כלומר שהכישה במקל מחצירו של ב"ה ונכנסה לגגו חצרו וקרפיפו כו' ע"כ, אמנם שיטת רש"י בב"מ ד"י ע"ב דאפילו נכנסה מעצמה ברשות הגנב ונעל בפניה לגנבו ג"כ קנתה לו חצירו ומתחייב כפל ועמש"כ בחידושי שם

ע"ב א"ל רחמנא ניצלן מהאי דעתא א"ל אדרבה רחמנא ניצלן מדעתא דידך, ע' משך חכמה לפ' משפטים בפסוק כי יגנוב

שם איל בן יומו קרוי איל דכתיב ואילי צאנך לא אכלתי כו', ע' התוה"מ פ' ויקרא סי' ש"נ

שם נתן לה באתננה חיטין ועשאתן סלת זיתים ועשאתן שמן ענבים ועשאתן יין כו' ב"ש אוסרין וב"ה מתירין כו', ולכאורה לפ"ז הא דתנן בתמורה ד"ל ע"ב נתן לה מעות הרי אלו מותרין, במחלוקת שנויה והיא דוקא אליבא דב"ה דסברי גם לרבות שינוייהן, דהא הקרבת המעות לא סגי רק ע"י שינוי ומשו"ה מותרין, אמנם אפשר נמי לאמר דבמעות לא שייך שם שינוי דמתחילתו לכל דבר עומד וממילא כל מילי איתנהו בה, ואפשר נמי שלא תקנה מכסף זה מאומה ותשאר אצלה מונח כמו שהיא ומשו"ה לא שייך לפלוגתא דב"ש וב"ה

עוד אפ"ל עפמש"כ התוס' לקמן ס"ו ע"א בד"ה הם. דגבי אתנן דעתה משום קמח ע"ש, והשתא לפ"מ דסמיכת דעתה על דבר המונח בהחיטין ואינו חסר רק ההפרדה בזה פליגי ב"ש וב"ה בדעת תורה. אם שינוי כזה מונח בכלל האיסור או לא, משא"כ במעות דמשייר אינש לעשותו כולו חולין או כולו קדש או חציו חולין וחציו קדש וכה"ג כדאמרינן בפסחים ד"צ ע"א, ולהכי בנתן לה מעות מותרין לד"ה

כן אפשר לחלק עפ"מ דאמר רבא לקמן ר"פ הגוזל קמא דטעמא דב"ש משום דהוא לגבוה ומאיס ע"ש. ולפ"ז י"ל דזה נופל רק על חיטין ועשאתן סלת, דהשינוי מונח בגוף האתנן וכן בזיתים ועשאתן שמן ענבים ועשאתן יין, משא"כ מעות להיותה הנאה כללית להכי בלתי מונחת כלל בגדר שינוי רק ענין אחר לגמרי, וע' בירושלמי פסחים פ"ח ה"ג ובמפרשים שם ובס' יראים סי' ר"ז

דף ס"ו ע"א וב"ה הכתיב גם גם לב"ה קשיא, ע' בתוס' לעיל נ"ד ע"א ובב"מ כ"ז ע"א ד"ה חמור דבור ובס' יראים ס"ס ר"ז.