אור הישר (נזיקין א) מא

ש"ח דדין פשיעותו קילא, משא"כ לעיל דאיירי בפשיעה דנזקין דחמירא אפשר דאפילו מאן דס"ל התם פטור הכא חייב, ומאי פשיטותא דהש"ס דלהאי מ"ד ניחא, ולפ"מ דרש"י קבע מקור הפלוגתא בהמפקיד שם תקשה כמ"כ נמי לעיל נ"ו ע"א, דגם שם קאמר הניחא למ"ד כו', ואע"ג דאיירי גבי נזיקין וצ"ע כעת

תוד"ה אי נמי. אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו כו', ע' ט"ז חו"מ סי' ט' ובקצוה"ח שם סק"ב

ע"ב היכי שיימינן א"ר יוסי ב"ר חנינא סאה בששים סאין כו', ע' תורת חיים ובהתוה"מ משפטים סי' קל"ח

שם אתא לקמיה דריש גלותא כו', ע' ת' הרא"ש כלל נ"א סי' ב'

תוד"ה שמין. וקשה היכן מצינו שתי שומות הללו כו', ע' מה שתירצו לזה בפני יהושע ובפנים מאירות

דף נ"ט ע"א אמר אביי ריה"ג ור' ישמעאל אמרו דבר אחד כו' וכן בסמוך קאמר אביי הני תנאי ור"ש בן יהודא אמרו דבר אחד, וכעין זה אמר איהו גופיה לקמן ר"פ הגוזל קמא דכולהו הני תנאי ס"ל כו' ע"ש, ולשון זה הוא להודיע דלית הלכתא ככל הני כולהו דהיא שיטה, כדאמרינן בב"מ ס"ט ע"א לאו הלכתא איתמר אלא שיטה איתמר, וע"ש תוד"ה אלא שיטה ובת' הרשב"א סי' שי"ד תל"א ותרפ"ח וברי"ף ובעה"מ רמב"ן ור"ן פ"ק דסוכה גבי סוכה דירת קבע ובחידושי הרמב"ן לב"ב ע"ח ובר"ן לקידושין ס"ב ובתמים דעים להראב"ד סי' רכ"ד ובביאור הגר"א לחו"מ סי' רט"ו סק"י ובת' חו"י סי' צ"ד ובש"ך יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"א ובברכי יוסף שם סק"ט ובת' הגרע"א ס"ס קמ"ד ובמק"א הארכתי בזה

ע"ב דקא מאבילנא אירושלים כו' סבור יוהרא הוה, ע' קרן אורה לתענית ד"י ע"ב

שם אמר להו גברא רבה אנא כו', ע' ובמה שהארכתי בזה בחידושי לחולין ק"י ע"ב

שם האי מאן דקץ כופרא מאי משלם א"ל משלם דמי כופרא והא הוו תמרי א"ל משלם דמי תמרי והא לאו תמרי שקיל מיניה אמרו ליה אימא לן את אמר להו בששים ע"כ, ואע"ג דבשלפופי והוו תמרי פלוגתא דרבי ורבנן היא בב"ב קכ"ד ע"א אי הוי שבחא דממילא או דקרי אישתני ע"ש, מ"מ גבי מזיק בפירות מחוברים גזה"כ הוא מקרא דובער בשדה אחר ללמד ששמין ע"ג שדה אחר ושיערו רבנן בששים, ובזה ניחא נמי הא דשמואל אמר להו שפיר קאמר לכו בששים, ואע"ג דאיהו סבר באיזהו נשך דע"ג ע"א גבי פרדיסא דלא מיחזי כי אגר נטר ליה כיון דהוי ביה תיוהא, וכן התם דע"ד ע"א ס"ל איהו דבידי שמים אפילו אחת אינו פוסק, והטעם דכל זמן שלא נגמר הפרי עדיין עלול הוא להתקלקל ע"י בדד או קרח או גשמים ומפסיד הכל כדביארו התוס' שם ס"ד ע"א ע"ש, מ"מ הכא לפ"מ דעצם הכתוב דובער בשדה אחר איירי דהפירות עדיין צריכים לשדה, ובכ"ז אמרה תורה דשיימינן אגב שדה אחר, ושיערו רבנן בזה דהוא בששים כנ"ל

שם רש"א אכלה פירות גמורים כו' מ"ט הא דאמר רחמנא ובער בשדה אחר מלמד ששמין ע"ג השדה ה"מ מידי דצריך לשדה הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי שלומי, ונראה עפ"מ דר"ש קאי בשיטתיה דכל העומד לזרוק כז"ד וכה"ע לפדות כפ"ד, וזהו לדידיה בשני תנאים, א' שלא יחסר לזה שום מעשה מוקדמת זולת הזריקה כדאמרינן בפסחים י"ג ע"ב דמיירי שנתקבל הדם בכוס, ב' שיהיה מוכרח לעשות הדבר, כמו בזריקה שהמצוה מכריחתו לזרוק וכן הפדייה אם מצא אחרת נאה הימנה דמצוה לפדותה כדאמר במנחות ק"א ע"ב, וכבר האריכו התוס' בזה בכ"מ, והני שני תנאים חזינן הכא דהפירות כבר נגמרו ולא צריכי לשדה, ואינו חסר רק פעולת הקצירה שהוא מוכרח לעשותה, ולהכי אם אכלה פירות גמורים כאלו אמרינן בהו כל העומד, ובעינייהו בעי שלומי, ואע"ג דהתוס' בסוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי כתבו, דר"ש לא אמר אלא במקום מצוה כגון זריקה ופדייה ע"ש, מ"מ ממש"כ התוס' בכתובות נ"א ריש ע"א ובשבועות מ"ג ע"א ד"ה כבצורות משמע כמש"כ, אמנם בת' מקום שמואל סי' ג' וסי' מ"ח הרחיק ללכת וכייל בחדא מחתא כל מיני וסוגי כל העומד המוזכרים בש"ס, כמו כה"ע לגזוז וכה"ע ליתלש וכה"ע לחתוך וכה"ע לקצור וכה"ע לבצור יחד עם כה"ע לזרוק ולפדות, וזה ודאי ליתא ע"פ התנאים בדעת ר"ש כדביארו בתוס' סוטה שם, ובמק"א הארכתי בזה

במשנה השולח את הבערה ביד חש"ו פטור בדיני אדם וחייב בד"ש, ולכאורה מ"ש מהא דתנן במעילה כ"א ע"א שלח ביד חש"ו אם עשו שליחותו בעה"ב מעל, וי"ל דהתם שלח אותו אדעתא ליהנות מן ההקדש, ולהכי כי אתעבידא מחשבתו מעל, משא"כ הכא דכמו לר"ל כמ"כ לר' יוחנן בגמרא, לא מסר בידו דבר דברי היזקא, לכן הוה בדבר זה רק גרמא בנזקין דפטור מד"א וחייב בד"ש

אולם אכתי איכא למידק מ"ש דהתם במעילה פריך בגמרא והא לאו בני שליחותא נינהו והכא לא פריך מידי, וי"ל דאדרבה דוקא אם הוא בר שליחות אז יש מקום לאמר דפעולת השליח תתחשב על חשבון המשלח, משא"כ אם אינו בר שליחות, אז מתחשבים רק עם עצם הפעולה של החש"ו, והמשלח אינו אלא גרמא לפעולתו ומשו"ה פטור מד"א וחייב בד"ש, אמנם במעילה שם, לפי דתני במשנה דהמשלח מעל אם החש"ו עשו שליחותו, התם פריך שפיר, מה לו להמשלח להביא קרבן מעילה בשביל פעולת החש"ו הא לאו בני שליחותא