אור הישר (נזיקין א) לח

תוד"ה הוה אמינא לגבי מזבח אין. תימא למה לא ילפינן הכא שור שור משבת כו', ע' דורש לציון דרוש ו' מה שהאריך בזה

תוד"ה חמור דבור לר"י כו' והא דלא קאמר נמי גם לב"ה קשיא כו', עמש"כ בחידושי למנחות צ"א ע"ב ולבכורות י"ד ע"ב

ע"ב אלא מאי בן דעת מין בן דעת כו', ע' משך חכמה לפ' משפטים בפסוק וכי יפתח בד"ה והא דשור

במשנה אחד שור ואחד כל בהמה כו' לשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן כו', ובגמרא ילפינן לה מקרא, והנה בשבת קנ"ג ע"ב גמרינן איסור דמחמר אחר בהמתו בשבת מדכתיב אתה ובהמתך ועמש"כ בחידושי שם, והשתא קשה אהא דאמרינן בפסחים ס"ו גבי ע"פ שחל להיות בשבת ושכחו ולא הביאו סכיניהם מע"ש, דמי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו גדי תוחב לו בין קרניו, ופריך והלא מחמר ומשני כלאחר יד ופירש"י שאין דרך טלה לשאת משוי, ולפ"מ דאמרינן הכא דגם חיה ועוף איתנייהו באיסורי שבת כשור וחמור, האם דרך עוף לשאת משוי, ואפ"ה גזה"כ הוא דבעליו חייב עליו במלאכת שבת, דגם מחמר בכלל, והאם גרע טלה מעוף, וצ"ע כעת

שם לפריקה, והא דלא תני נמי טעינה דהתם נמי כתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך הקם תקים עמו, די"ל דסתם משנתנו דהכא ס"ל כדתנן בב"מ ל"ב ע"א מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ואוקמינן שם בגמרא לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר, ולהכי לא פסיקא ליה למיתנא טעינה

שם לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו כתיב כל דאית ליה בעלים, ע"ל ע"א תוד"ה הוה אמינא ובתשובות פני יהושע ח"ב חח"מ סי' ק"ז

שם לתשלומי כפל כדאמרינן על כל דבר פשע כלל כל דבר פשיעה, נראה דהא דקאמר כדאמרינן כוונתו על המסקנא דלקמן ס"ג ע"א דהאי על כל ריבויא הוא, דאילו בהס"ד בעי הש"ס לומר דתשלומי כפל הוא דוקא בדבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אבל עופות לא כמש"כ בחידושי שם

שם אי כלאים דחרישה יליף שור שור משבת, פי' ובשבת כתיב וכל בהמתך והא דאדם מותר עם כולן לחרוש ולימשך הוא משום דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר כדמסקינן בסוגיין, אמנם כל זה אינו מתאים עם הברייתא דספרי פ' תצא פיסקא רל"א, דהתם תניא אין לי אלא שור וחמור מנין לרבות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור ת"ל לא תחרוש מ"מ א"כ למה נאמר בשור וחמור בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם ובחמור ע"ש, והר"ש ספ"ח דכלאים אהא דתנן אדם מותר עם כולן לחרוש כו' הביא רק לשון הספרי, וע' בס' יראים סי' קנ"ו, ולעד"נ עפ"מ דסוגיין אזלא אליבא דר' יוסי משום ר' ישמעאל, ואיהו ס"ל הכי בתוספתא דמכילתין פ"ו, וההיא דספרי אליבא דר"ע דפליג התם אהא דהרבעה וכלאים וקאמר כל אחד ואחד יתרבה במקומו ע"ש

שם אי כלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת, ע' ד"ע סוף ע"ב רש"י ד"ה חיה טהורה ובס' יראים סי' ובמש"כ בחידושי לזבחים פ"ה ע"ב

שם אלמה תנן אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך, ע' אור זרוע ח"א סי' רצ"א

רש"י ד"ה חיה בכלל בהמה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב בתריה איל וצבי, וכן פירש"י נמי לעיל ר"פ כיצד הרגל וע"ש תוד"ה קמ"ל ובמש"כ בחידושי שם, והנה מקור דברי רש"י הוא מלשון הש"ס בחולין ע"א ע"א ע"ש, אכן יל"ד קצת על פירש"י דהתם ד"ע ע"ב, שכ' אהא דחיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנין. דה"ה לטומאת נבילות ולהרבעה אלא חדא מינייהו נקט ע"ש, ולפי המבואר הכא ולעיל י"ז שם, הו"מ נמי למימר לנזקין ולהפרשת הר סיני, כיון דחד מקור הוא לכולם לפירש"י ז"ל וצע"ק, וע"ע בזבחים ל"ד ע"א ובספרא נדבה פרשה ב' ובנזיר ל"ה רע"ב ובזבחים קט"ו סע"ב ובחולין נ"ט סע"א ושם ע"א ע"א ובמש"כ בחידושי שם ובחידושי תורת חיים ופני יהושע בסוגיין

תוד"ה ואימא. וא"ת פרט ל"ל כו', וכ' בפני יהושע וז"ל נראה דדוקא היכא דכתיב בהמה הוי חיה בכלל אבל לשון בהמתך אינו נופל על החיה שאין לו בעלים מיוחדים אלא על צד המיעוט ע"ש, ולע"ד התוס' בע"כ לא נקטו סברא זו, דהא כתבו לעיל י"ז ע"ב בד"ה קמ"ל דחיה בכלל בהמה ילפינן משבת דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בעירה ע"ש, ולדברי הפ"י הלא התם כתיב בעירו, והיא המיוחדת לבעלים כמו דהכא בהמתך, ואפ"ה הוכיחו מזה דחיה בכלל בהמה

תוד"ה פרי מפרי. הכא משמע דבקר וצאן אקרו גידולי קרקע ותימא כו', ע' בת' הריב"ש כלל קכ"א

דף נ"ה ע"א עד שאתה שואלני למה נאמר בהן טוב שואלני אם נאמר בהן טוב אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, ע' תוס' ב"ב קי"ג ריש ע"א ובהקדמת ת' פנים מאירות ח"א

שם תרנגול טווס ופיסיוני כלאים זב"ז פשיטא א"ר חביבא משום דרבו בהדי הדדי מהו דתימא מין חד הוא קמ"ל, ע' בחידושי הרשב"א מה שהביא בשם הראב"ד וע"ע בנחל אשכול לס' האשכול ח"ג סי' כ"ב

שם אמר שמואל אוז ואוז הבר כלאים זה בזה כו', ע' חגורת שמואל על העטרת זהב סי' פ"ו סק"ז ובמה"פ לירושלמי כלאים ספ"ח

שם בעי רחבה המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו, הנה בכסא דהרסנא לבשמים ראש סי' ק"ו כתב