אור הישר (נזיקין א) לו

רש"י ד"ה אשלד"ע להתחייב שולחו אלא שליח מחייב וסברא הוא דאמרינן דברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין ע"כ, ולפ"ז יל"ד טובא לפמש"כ הרמ"א בחו"מ סי' שפ"ח סט"ו במי ששלח שליח למסור אם השליח הוחזק לעשות חייב המשלחו ואין לאמר אשלד"ע הואיל והוחזק בכך ע"ש, והשתא לפירש"י דכל טעמא הכא הוא מסברא כנ"ל, א"כ לוקמי הכא כשהשליח היה מומר, דבדידיה אין סברא לאמר דברי הרב ודה"ת דמ"ש, ומזה ראיה לדעת הש"ך בחו"מ שם החולק על הרמ"א, וע' בחידושי הרשב"א בסוגיין ובשעה"מ פ"ה הי"ד מה' מלוה ושם פ"א הי"ד מה' תרומות ובס' שושנת העמקים להפמ"ג כלל יוד ובשער המשפט סי' קפ"ב ובחידושי הגרע"א לב"מ ד"י ע"ב

ע"ב והא סייד וכייד דקא עביד קמא שיעור מיתה וקתני אחרון חייב אמרי התם שלא היה בו הבל למיתה ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה, והנה בירושלמי פ"א ה"ב שהבאתי לעיל בסמוך, אוקי הא דסיידו וכיירו כשהראשון אמר לשני סוד את הבית הזה וקנה אותו ומשום דקנה ע"י הסיוד וכיור להכי הוא חייב עליו ולפמש"כ לעיל דאוקימתת הירושלמי הוא דוחק גדול כיון דהוא ברה"ר ולא יוכל הראשון להקנותו את הבור לשום זכות, ואטו בשופטני עסקינן שיקנה בפעולתו רק להוציא את הראשון מחיוב נזקין ולהכניס א"ע במקומו, משו"ה נאדו בבבלי מאוקימתא כזו, ומאידך גיסא לא נהירא להירושלמי אוקימתא דבבלי, משום דסתם בור עשרה הוא כדי להמית כמבואר במשנה לעיל ד"נ ע"ב וע"ש ברש"י, ולפ"ז מה מקום לאוקמי דבור זה שהיה בו עשרה לא היה בו הבל למיתה, וברייתא איירי דוקא שהיה רחבו יותר מעומקו כדכ' התוס' ע"ש, אחרי דבאמת לא אשכחן כזאת רק כלל אמרו בריש מכילתין ד"ג ע"א דקים להו לרבנן יוד עבדן מיתה, ולהכי אוקים בירושלמי בגוונא אחרינא כנלע"ד

שם ראב"י סבר יש ברירה האי מדידיה קא ממלא והאי מדידיה קא ממלא ורבנן סברי אין ברירה אמר רבינא ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה כו', ע' מה שהאריך בזה בתשובות פני יהושע ח"ב סי' צ"ה

דף נ"ב ע"א כיון שמסר לו מפתח קנה כו' כיון שמסר לו משכוכית קנה, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' רצ"ט

תוד"ה כיון. רשב"ם מפרש בפ' חזקת הבתים כו' ואע"ג דגבי שכירות הבתים אמר בריש פסחים דכשמסר לו מפתחות הוי בחזקת השוכר לבדוק וה"ה לקנותו ה"מ מוכר ומשכיר בית לחבירו אבל בנכסי הגר מאן מסר לו דליקני וקשה לר"י דהכא משמע בהדיא דמסירת מפתח לא קני אלא הוי כאומר לך חזק וקני ודוקא גבי חמץ הוא דתלי במסירת מפתח דמי שמפתח בידו עליו לבדוק כיון שהוא יכול לכנס בזה הבית כו', וסברה זו כתבו התוס' ג"כ בפסחים ד"ד ע"א, ושם הורו המקור דמסירת מפתח לא קנה מהא דלקמן ע"ט ע"א ע"ש

והנה לשון הרשב"ם משמע דמסירת המפתח מועיל גם לכלל שכירות ומכירה לבד נכסי הגר, ולכן הטיבו אשר דברו בתוס' להקשות עליו. אמנם במה שהקשו התוס' גם על רש"י שם בפסחים כמו שהקשו על הרשב"ם זה בלתי מובן לע"ד. דהנה הראב"ד בתמים דעים סי' ל"ד כ' וז"ל ומסירת מפתח לא קנה לפי הסוגיא של ב"ק (ולא ביאר לאיזו סוגיא כוונתו אם להא דהכא או להא דלקמן ע"ט ע"א כנ"ל) לא לענין מקח וממכר ולא לענין שכירות ואע"פ שענין ביעור חמץ תלו את הדבר במסירת מפתח לא מפני שקנה אותה בכך אלא מפני שסלק המשכיר א"ע מאותו חמץ וכמי שהפקירו דמי דאסח דעתיה מיניה וקם ליה ברשות שוכר והשוכר שבא ברשותו עליו לבערו הלכך אם מסר לו מפתח קודם ארבעה עשר על השוכר לבדוק כו' ע"ש, ולפ"מ דלשון רש"י בפסחים אינו כמו שהתוס' שם העתיקו לשונו ע"ש, לפ"ז כל מעיין ברש"י שם יוכל לפרש כוונתו דס"ל ממש כהראב"ד דמסירת המפתח חלה דוקא לאותה השכירות של י"ג בניסן לגבי ביעור חמץ אבל לא במקום אחר ע"ש, וצ"ע כעת

ע"ב תוד"ה ושכיחי. ותירץ ריב"א דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא היכא שמחמת הפשיעה בא האונס כו', ע' ברמב"ם וראב"ד ומפרשים פי"ב ה"ה מנ"מ וביש"ש דפרקין סי' ל"ח ובביאור הגר"א לחו"מ סי' ת"י ס"ק ל"ד

דף נ"ג ע"א וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, ע' בס' ברית יעקב סי' ק"ב

רש"י ד"ה נפל. דאי האי כרייה הוי כורה חייב דאשלד"ע דאסור לקלקל ר"ה, ע"ל נ"א ע"א ובמש"כ בחידושי שם וע"ע בשער המשפט סי' קפ"ב

והנה על חקירת המהרי"ט בתשובה ח"א סי' קט"ז. אי אמרינן באיסורי דרבנן אשלד"ע ופשיט ליה במל"מ מה' רוצח מפירש"י דהכא, שכ' דאשלד"ע דאסור לקלקל רה"ר ואיסור זה ודאי דרבנן הוא וע' בשעה"מ פ"ה מה' מלוה, אבל במנ"ח מצוה נ"ג שדא בה נרגא וכ' דלעשות תקלה ברה"ר שיוכל להביא מיתה או היזק בודאי הוא איסור תורה כמש"כ הרמב"ם פי"א מה' רוצח דאפילו ברשותו אסור מכש"כ ברה"ר כו' ע"ש, ולע"ד יפלא מדוע הביא מדברי הרמב"ם דאיירי בשמירת נפשו הפרטית כדהורה מקרא דהשמר לך ושמור נפשך או ממצות מעקה שהוא ברשותו ולדון מזה ק"ו על רה"ר, הלא אחרי דחז"ל הבינו טעמא דמשנתנו ר"פ המניח שאין דרכן של ב"א להתבונן בדרכים וע'