אור הישר (נזיקין א) לב

רש"י ד"ה אינו מוקדש דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה, ע' אבני מלואים סי' כ"ח ס"ק נ"ו

תוד"ה מכור. ואפילו ר"ת דמפרש דמחיים לא מיתסר כו', ע' משך חכמה לפ' משפטים בפסוק והשור יסקל וע"ע נוב"י קמא חא"ח סי' י"ט

תוד"ה השתא. דהתם דא"ל הרי שלך לפניך כגון שתפשוהו ב"ד מאליהם ע' נתיבות המשפט בהקדמתו לסי' ע"ו

ע"ב רש"י ד"ה לית ליה. ולענין שמירה דאם שמרו שמירה פחותה והזיק בקרן ימין פטור לגמרי ואם בשמאל משלם ח"נ, ע' ברמב"ם ולח"מ פ"ז ה"ב מנ"מ ושם ברמב"ם וראב"ד רפ"ב

דף מ"ו ע"א מ"ט דר"א דא"ק ולא ישמרנו שוב אין לו שמירה לזה כו', ע' בהתוה"מ משפטים סי' קכ"ג

שם אבל חכ"א זה כלל גדול בדין הממע"ה כו', ע' פני יהושע לב"מ ד"כ ע"ב בתוד"ה איסורא ולכתובות רפ"ב וע"ע בתוס' יבמות ל"ז ע"ב ד"ה ממון וביש"ש שם סי' ז'

תוד"ה שור. אך מההיא דהמניח קשה דדייק זאת אומרת חלוקים עליו חביריו על סומכוס דמשמע התם דאפילו בברי וברי קאמר סומכוס דחולקין ואפילו עומד בביתו כו'. ע' מה שתירץ בזה הגאון בעל נה"מ בספרו נחלת יעקב לב"ק דף ל"ה ע"ב

תוד"ה דאפילו. וא"ת והא מחוייב שבועה ואין יכול לישבע הוא כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' קס"ח

ע"ב ואי ליכא לאישתלומי מיניה לישקליה לתורא בזוזי כו', ע' שעה"מ פי"א מה' מלוה

שם רב אמר ה"ז מקח טעות זיל בתר רובא ורובא דאינשי לרדיא הוא דזבני ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך כו' כי אזלינן בת"ר באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בת"ר אלא הממע"ה, הנה חזינן מהא דבסוגיין דפלוגתייהו הוא בזה, דרב סבר דהא דילפינן בחולין י"א מקראי דאזלינן בת"ר הוא בכה"ת ואפילו בממון, ושמואל סבר דבממון כיון דהאחד מוחזק אמרינן ביה הממע"ה, וע' רשב"ם ב"ב צ"ב ע"ב ד"ה לא אזלינן

ולפ"ז יל"ד מנ"ל להש"ס לתלות הא דחכמים אומרים זה כלל גדול בדין הממע"ה דקאי אפלוגתא דרב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, הלא י"ל דחכמים השיבו רק על דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין, דקאי על משנתנו דשור שנגח את הפרה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה כו', דזה אין תלוי ברוב ומיעוט רק הוא ספק השקול, בכגון זה ס"ל לסומכוס ממון המוטל בספק חולקין וחכ"א הממע"ה, אבל רב ושמואל הלא פליגי ברוב ומיעוט הנוגע לממון כנ"ל, ובזה ל"פ כלל סומכוס וחכמים, דאל"ה אמאי ל"ק על פלוגתתם כתנאי או לימא כתנאי, וצ"ע כעת. וע"ע בתוס' כתובות ט"ז סוף ע"א ובחידושי הרמב"ן לשבת ד"ט ע"א

שם מנין להממע"ה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם מתקיף לה רב אשי הא ל"ל קרא סברא הוא כו' אלא קרא לכדר"נ מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחילה שנאמר מי בעל דברים כו', הנה מלשון הש"ס משמע דלולא הוה ידעינן הממע"ה מסברא, לא הוה מצינן לאוקמי קרא לנזקקין לתובע תחילה, אבל בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ח לא הזכיר הא דסברא הוא כדאמר רב אשי, אלא תרווייהו יליף מהאי קרא ע"ש

שם מתקיף לה רב אשי הא ל"ל קרא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא כו', ולכאורה הי"ל לאמר הא ל"ל קרא סברא הוא שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו כדכ' התוס' בב"ב ל"ד ע"ב ד"ה ההוא ארבא ע"ש, וממילא כתולדה מחוייבת היא דעל המוציא מחזקתו להביא ראיה, אכן המשל דאזיל לבי אסיא מפני כאבו, הולמת רק לנמשל דצריך לבא אל הב"ד לצעוק על הגזילה שנעשתה לו

וי"ל דשני הדברים עולים בקנה אחד, דגם התם אטו ההליכה אל הרופא תסיר כאבו, אלא דכמו הכאב מוחזק בגופו כמ"כ בעל דינו מוחזק בממונו, וכמו שהרופא יורה אל המוכאב איזו סמי מרפא יוציאו חזקת הכאב מגופו, כמ"כ הליכתו אל הב"ד תועיל לו שיורו איזו ראיה צריך להביא שעל ידם יוציא ממונו מיד המוחזק, וממילא שפיר מוכח מזה דהמוציא מחבירו עליו הראיה

שם מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחילה כו', ע' בת' שבות יעקב ח"א סי' קמ"ד ובברכי יוסף חח"מ סי' כ"ד ובנה"מ שם

רש"י ד"ה שאין נזקקין. כגון ראובן תובע משמעון מנה שהלוהו (בעדים או בשטר) נרשם עה"ג דמהרש"ל מוחק תיבות אלו, וכן ליתנייהו בלשון רש"י המובא בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשמ"ו

תוד"ה ה"ג. ואור"ת שיש ג' דינים לב"ח ולניזקין ולשכיר כו', ע' בתוס' לעיל ד"ט ע"א ד"ה ר"ה וב"ב צ"ב ע"ב ד"ה אי ובכתובות פ"ו ע"א ד"ה לב"ח ובחידושי הר"ן לב"מ קי"ח ע"א ובת' הריב"ש סי' ק'

תוד"ה שאין נזקקין. והשתא צ"ל לפ"ה דמיירי כגון שיש לראובן שטר על המנה כו', ע' בת' מהר"ח או"ז סי' נ"ב

תוד"ה מידע ידעי דשותפות אית לי. פי' שיש לנו להעמיד הפרה בחזקת שהיא מעוברת והשתא הוא דילדה כו', ע' ב"מ ד"ק ע"א תוד"ה הא מני ובת' ברית יעקב סי' כ"ז.