אור הישר (נזיקין א) ל

אנשים ולא שוורים, ולכן בע"כ באותו אופן דאנשים חייבין פטורין שוורים, והיינו דמחלק במשנה שם, דשור שהיה מתכוין לחבירו פטור מדמי ולדות, ואדם שהיה מתכוין לחבירו משלם דמי ולדות וצ"ע כעת, וע' בהעמק דבר לפ' משפטים כ"א כ"ב

ע"ב ת"ר והמית איש או אשה אמר ר"ע כו' אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה. ע' מכילתא משפטים פרשה ו' ובהתוה"מ שם סי' ס"ט

שם אמר ר"ל לא אמר ר"ע אלא בכופר כו' מ"ט א"ק והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו, פי' וכמיתת הבעלים כך מיתת השור ואין השור בסקילה אלא לאחר מיתה ממש ולא ע"פ אומד מחיים שימות כדמפרש בשטמ"ק, וע' מה שהאריך בזה הגרע"א ז"ל בתשובה סי' ר"ד

דף מ"ג ע"א התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות, ע' משך חכמה פ' וישב בפסוק היא מוצאת

רש"י ד"ה לא דמים. דלא גרעה מיתה מנזקין דאילו אזקיה אע"ג דאינו בסקילה בעי לשלומי. ליה פחת דמיו ה"נ משלם דמיו ליורשים, ע' בס' נחלת יעקב ח"ב על סדר המסכתות לב"ק מש"כ בזה בסוגיין ובהג"ה שם

ע"ב גבי עבד שאינו משלם קנס ע"פ עצמו וה"ד דאי אתו עדים ואסהידו ביה דקטל ע' בת' ברית יעקב סוף סי' קי"ג

שם האמר ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד דקלבד"מ, וקשה בשלמא ר"ל דס"ל אשו משום ממונו והקשו עליו לעיל כ"ב ממשנה דגדי כפות לו ועבד סמוך לו כו', אליביה שפיר הוכרח לתרץ שהצית בגופו של עבד דרק אז פטור אשריפת העבד משום דקלבד"מ, אבל לר"י דס"ל אשו משום חציו בלא"ה קלבד"מ אשריפת העבד, והכא הלא לרבא קיימינן דקאמר התם קרא ומתניתא מסייע ליה לר"י, ובכלל פסק רבא כר"י לגבי ר"ל ר"פ החולץ, ומדוע צריך להביא מדר"ל כגון שהצית בגופו של עבד דשינויא דחיקא הוא הרי לדידיה בלא"ה קלבד"מ מטעם חציו כנ"ל, וביותר יל"ד בדברי רש"י דסוגיין ד"ה עבד כפות, דמפרש דס"ל לרבא אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה, והוא תמוה דרבא ס"ל אשו משום חציו וממילא יש בה חיוב מיתה, ואף למסקנת הש"ס שם דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו אפ"ה לענין קלבד"מ פטור מטעם חציו, וע"ש כ"ג ע"א תוד"ה מאי בינייהו וצ"ע

שם א"ל אביי אלא מעתה עבד נמי מה ת"ל אם עבד כו', עמש"כ בחידושי לתמורה י"ח ע"א

שם ת"ר או בן יגח או בת יגח לחייב על הקטנים כגדולים כו', ע' בפי' הריב"א לבעלי התוס' עה"ת בפסוק או בן יגח ובפי' הטור עה"ת שם

רש"י ד"ה עבד כפות. אבל משום דקלבד"מ לא פטר ליה דקסבר אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה ע"כ, ע"ל כ"ב ע"ב בתוס' סד"ה קטל ובמש"כ בחידושי שם

דף מ"ד ע"א לא אם אמרת אדם באדם שכן חייב בד' דברים תאמר בשור שאינו חייב בד' דברים. ע' משפטים סי' צ"ט

רש"י ד"ה ת"ל או בן יגח או בת יגח יגח יגח תרי זימני דריבה לה נגיחה למועד ולתם ולמיתה ולנזקין. וראיתי בברטנורא על התורה בפסוק או בן יגח שהקשה היכי נילף מיניה תרתי ותירץ דכל כה"ג אמרינן שקולין הן ויבאו שניהם ע"ש, וקשה דכלל זה ניתן להאמר היכא דשקולין הן ואין צד חומר באחד יותר מבחבירו אז אמרינן הי מינייהו מפקת, אבל הכא דעצם קרא כתיב במועד כדפירש"י בריש העמוד ד"ה ואין לי אלא במועד ע"ש, א"כ מסתברא לאמר דקאי רק אמועד ובמיתה, ובתם ולנזקין מנלן, וע"ל ד"מ ע"ב תוד"ה ויש בנוגח ובזבחים ד"ד ע"ב תוד"ה שקולים ובמש"כ בחידושי שם וצ"ע

ע"ב ואכתי צרורות נינהו, ע"ל י"ז ע"ב תוד"ה נובר

שם והניזקין שלא בכוונה ר"י מחייב ור"ש פוטר מ"ט דר"י יליף מכופרו כו', ע' נחלת יעקב לב"ק במש"כ בחידושיו לעיל מ"ג ע"ב

שם מ"ט דר"ש דא"ק השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמכוין ליה אף שור עד דמכוין ליה, ולקמן מ"ה ע"א דרשי ליה רבנן דר' יעקב להאי הקישא דמה בעלים בפניהם אף שור בפניו, וקשה הא מבע"ל להך היקישא במשנה רפ"ק דסנהדרין דשור הנסקל נידון בכ"ג כמיתת הבעלים, והנה במכילתא משפטים שם מבואר דהקישא לכ"ג הוא דעת ר"ע, וא"כ י"ל דהתם ר"ע קאמר לה ובכלל הלא כולהו סתימתאי אליבא דר"ע כדאמרינן שם פ"ו ע"א, אבל מ"מ קשה הלא משמע דאין שום חולק אהא דשוה"נ מיתתו בכ"ג, וא"כ לר"ש דהכא ורבנן דלקמן מנא להו להאי דינא אי איצטריך להו להאי הקישא לדרשא אחרינא כנ"ל וצ"ע כעת

שם וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי, ע' במש"כ בחידושי לזבחים ע"ג ע"ב ולחולין צ"ה ע"א

במשנה שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשים הרי אלו חייבין מיתה כו', ע' משך חכמה פ' משפטים בפסוק וכי יגח שור את איש

שם אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו והמית כו', ע' בת' הגרע"א סי' קצ"ו ובמנ"ח מצוה נ"א ובקצוה"ח סי' ת"ה ובת' ברית יעקב סי' ז' ובמש"כ בחידושי לעיל י"ג ע"ב ולכריתות כ"ד ע"א ולזבחים ע"א ע"א

תוד"ה שור האשה. ובנזקין כתיב איש דוקא לכך איצטריך ריבוי. ע"ל ס"ו ע"א תוד"ה השוה ובסנהדרין ס"ו ע"א תוד"ה לרבות ובסוכה כ"ח ע"ב תוד"ה לרבות.