אור הישר (נזיקין א) כח

ע"ש, לע"ד בלתי מובן תירוצו, הלא אפ"ל בכוונת הראב"ד דלפמש"כ הרמב"ם בשור האצטדין דאינו מועד א"כ נשאר אצלו צד תמות ומשלם ח"נ, וזה כבר כתב לעיל ומדוע כפל דבריו גם הכא, אכן לפ"מ שהבאתי לעיל בשם התוס' דאצטדין שאני שהאדם נלחם עמו להורגו, וא"כ בלא"ה סרה השגת הראב"ד דל"ד למשסה כלבו, ועמש"כ בחידושי לעיל כ"ד ע"ב

תוד"ה דאי אמרת. נימא לאפוטרופס זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה משמע דאם פשע משלם כו', ע' בתוס' ב"מ שם ד"ה נימא ובגיטין נ"ב ע"ב ד"ה הלכה ובש"ך חו"מ סי' ע"ב ס"ק ל"ב ל"ד

ע"ב ר' יוסי ב"ר חנינא אמר מעליית אפוטרופוס וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי, ואיכא למידק לפ"ז אמאי לא חשיב במשנתינו דלקמן פ"ז ע"א גבי חש"ו פגיעתן רעה דהחובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין. דלאחר זמן משלמין, היינו אם נתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, כמו דתנא שם בסיפא גבי עבד ואשה פגיעתן רעה אבל משלמין לאחר זמן, וע"ש בהגהת אשרי ובביאור הגר"א לחו"מ סי' תכ"ד סקט"ו וצ"ע

שם במאי קמיפלגי רשות משנה איכא בינייהו סומכוס סבר רשות משנה ור' יוסי סבר רשות אינה משנה, ויל"ד לפי אוקימתא זו הרי בעירובין מ"ו ע"ב אמרינן ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי דנמוקו עמו, ובנזיר מ"ט ע"ב ובקידושין נ"ב ע"ב מצינו דסומכוס היה תלמידו דר"מ. ואיך פסק הרמב"ם בפ"ו ה"ו מנ"מ דרשות משנה שהוא כסומכוס נגד דעת ר' יוסי, ואפ"ל דגם שאר תנאי ואמוראי פליגי ברשות משנה כדמסקינן בסוגיין, ובאופן זה ליתא להאי כללא דר"מ ור' יוסר הלכה כר"י

והנה ע"פ סוגיא זו מיושבת קושיא חמורה לעיל כ"ד ע"א דאיבעיא לן ליעודי תורא או ליעודי גברא למאי נ"מ כו', דלכאורה אמאי ל"ק דנ"מ אם לאחר נגיחה ראשונה או שניה נמכר השור או ניתן במתנה, והשתא אי ליעודי תורא מצטרפות ההתראות הקודמות, אבל אי אמרת ליעודי גברא אמרי הבעלים החדשים מנא ידעינן שכבר התרו בבעלים הראשונים הרי אצלנו היא ההתראה הראשונה, אכן לפי המבואר הכא ניחא שפיר, דאם השור בא לרשות חדש אז אפילו כבר אייעד תליא בפלוגתא אי רשות משנה מועד, ומכש"כ היכא דעדיין לא אייעד בודאי דטענת בעליו החדש טענה נכונה היא, ומשו"ה טרח הש"ס שם להעמיד דמיירי כשהנגיחות וההתראות היו כולן תחת אותו בעל השור

דף מ' ע"א כופר אחד אמר רחמנא ולא ב' כופרין, ע' תוס' סוטה י"ח ע"א ד"ה כתבה ובטו"א ובצל"ח לר"ה כ"ז ע"ב

שם חייבי ערכין ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן כו', הארכתי בזה בחידושי לערכין כ"א ע"א ולכריתות י"ב ע"א ובשילהי מנחות

שם כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי מחמר חמירי עילויה ולא בעי משכניה, כה"ג בקידושין ד"נ ע"א ובגיטין ג"ד ע"א מנחות נ"ב ע"א בכורות כ"ו ע"א, וכן נקטו התוס' ביבמות ר"פ האשה רבה ובב"ב מ"ח ע"א דמשום ניחותא דכפרה אין ממשכנין, וע' בחידושי הרמב"ן דבסוגיין ובמל"מ ספי"ד ממעה"ק, אמנם אפילו בדניחא ליה בכפרה אלא שסבור להיות פטור ממשכנין, כדכ' התוס' בכריתות י"ב ע"א, וכן אם מתעצל להביא כו' נמי ממשכנין כדכ' התוס' בר"ה ד"ו ע"א

תוד"ה כופר אחד. חטאת דלגבוה אין להקפיד אי מביאין שני חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים. ע' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' קכ"א

ע"ב ה"נ משתעבדנא להאיך מדר' נתן דתניא ר"ג אומר מנין לנושה בחבירו מנה כו', ע' תוס' פסחים ל"א ע"א ד"ה משתעבדנא ובגיטין ל"ז ע"א ד"ה מדר"ג ובר"ן לכתובות דף י"ט ובת' הרשב"א סי' תתקס"א ובת' ריקאנטי סי' ער"ה ובקצוה"ח ר"ס פ"ו ובתומים שם סק"ה וע"ע במיוחסות סי' כ"ג

שם מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד כו', ע' חק נתן למנחות ד"ט ע"ב

שם אר"ש אם נאמר רובע למה נאמר נוגח ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע מפני שיש ברובע שאין בנוגח כו', פי' ר"ש לפרושי דברי ת"ק אתא מדוע איצטריך ליה מיעוטא לרובע ונוגח לכל חד בפ"ע, וממילא כולה חדא ברייתא היא, וכלשון התוס' לקמן מ"א ע"א ד"ה לרבא, שכתבו אליבא דהך ברייתא קאמר, ולא כמש"כ התוס' לעיל כ"ו סע"א אליבא דההוא תנא איירי

תוד"ה למה נאמר נוגח. הא דלא קאמר למה נאמר נעבד כו', ע' ספרא ר"פ ויקרא ובמשך חכמה שם בפסוק מן הבהמה

תוד"ה ויש. ולא שייך למימר שקולים הם ויבואו שניהם כו', ע' תוס' יבמות ק"ג ע"ב ד"ה ת"ל זבחים ד"ד ע"ב ד"ה שקולים מנחות כ"ה ע"ב ד"ה ת"ל כריתות כ"ג ע"ב ד"ה אשר ערכין ד"ב ע"ב ד"ה עכו"ם ושם ד"ג ע"א ד"ה והצרוע ובשטמ"ק בשם הרא"ש שם דכ"ד ע"א

דף מ"א ע"א ברגל שדרסה ע"ג תינוק בחצר הניזק לאביי משלם כופר לרבא לא משלם כופר, הרמב"ם בפ"י הי"ג מנ"מ פסק בזה כאביי נגד רבא, משום דמסקנת הש"ס לעיל כ"ו סע"א הוא כדעתיה דאביי הכא, וע"ש תוד"ה אלמא ובמש"כ בחידושי שם.